בעיניי חשוב לך שתשתפי את המטפלת שלך בדברים המורכבים יותר שעברת ושאת פוחדת לחשוף, וגם אם אמא תדע היא אולי תוכל להכיר בתחושות שלך. זה מתיש לחיות באותו הבית עם אדם שאוהבים אך לא תמיד מסתדרים איתו, וכשיש המון חיכוכים. אם ישנה אפשרות מבחינך ומבחינת אמא אולי תנסו לעשות טיפול משולב, או שלאמא יהיה חלק בו. אם היא תהיה חלק מהתהליך היא אולי תוכל להבין מה את עוברת בחוויה בבית, ומה היא משליכה עלייך. לפעמים גם אמא, שהיא המבוגר האחראי בבית עלולה לפגוע ואולי גם לצפות מהילדים שלה משהו שהם לא בהכרח מסוגלים לו, ועדיין היא תהיה אמא שאוהבת ודואגת. אומרת לך מנסיון אישי, שאם את מוכנה תנסי לבקש ממנה שתהיה חלק מהעזרה שאת מקבלת, בכדיי שהחוויות שאתן עוברות באותו הבית יובנו לשתיכן האחת לשניה. ושיהיה בהצלחה רבה עם אמא, ועם הטיפול

אני מזדהה קשה לי לייעץ, כי את צעירה מדיי. האחריות צריכה להיות על המבוגרים בסביבה שלך. הם צריכים לשים לב מה הם עושים ומה קורה איתך. כואב לקרוא, קשה לי ממש לקרוא כל מה שכתבת כי זה כואב לי למבוגרים צריכה להיות אחריות על הצעירים בסביבתם זה כואב לי שזה כל הזמן חוזר על עצמו, שבאים צעירים וכותבים כאן דברים כואבים. יש איך לדאוג לכם, יש כל כך הרבה שאפשר לעשות בשבילכם חבל שאתם לא יודעים ולא מודעים, חבל שאין מי שידאג ויקח אחריות אני מתקשה לקרוא אפילו ...

באמת מצב לא פשוט. וכל הכבוד לך שאת החלטת לנהל את זה או כמו שכתבת לקחת את עצמך בידיים. את מתנסחת כל כך יפה....אולי תכתבי את כל מה שאת מרגישה כלפיה לטוב ולרע. ותתני לאמא שלך? לפעמים כשקוראים משהו בשקט זה מביא ערך אחר משיחה שבה לא הכל נאמר. אני שמחה שיש לך חבר תומך וחושבת שכדאי לשתף גם את הפסיכולוגית כולל החשש שלך מזה שהיא תשתף את אמא. בינתיים שולחת לך חיבוק וירטואלי ומחזקת את ידיך.