יקירה, עצוב מאד לקרוא על כל מה שעבר עלייך, את כותבת בכנות ובצורה נוגעת ללב, ואפילו רק מצורת הכתיבה שלך ברור לי שיש לך מה להציע לעולם ואני מקווה שגם להיפך... 33 אולי נשמע לך מבוגר, לי זה נשמע גיל מספיק צעיר שבהחלט עוד אפשר לצמוח ממנו. את כותבת שאת מבודדת, ואני שמחה שפה את משתפת כי קשה להיות עם כל זה לבד, ואני חושבת שממש כדאי לתת הזדמנות נוספת לטיפול, ואולי לחפש משהו שיותר יתאים לך. מאז שהיית ברמבם לא היית בשום טיפול?

בימינו, 33 זה צעיר מאוד, במיוחד בישראל! רק לפי הכתיבה שלך, ברור שיש לך יכולת התבטאות מאוד מרשימה ועברית ברמה גבוהה, שאלה שתי יכולות שרק הן פתח להרבה דלתות. חשבי מה עושה לך טוב ולכי על זה - קורס בגרפיקה או תכנות, תואר בכימיה או פילוסופיה, או באמת כל דבר שיכול לעשות לך טוב וידרבן אותך לעסוק בו גם מעבר לעבודה כדרך לקבל תלוש בסוף החודש. זה אולי לא ״ירפא״ את הפרעת האכילה, אבל בהחלט יתן לך סיבה לקום בבוקר ותקווה לעתיד טוב יותר. רק בקטנה, אספר לך שכשעשיתי תואר שני, היה איתי באחד הקורסים אדם בן 78. הוא, אני מאמינה, קצת יותר מבוגר מ-33 :)

אני יודע על מה את מדברת בחיי. חווה את אותו דבר הרגשה של לוזריות. תקוע בעבודות "מועדפות" העולם שלי סובב סביב המשקל, השירותים, האוכל הממתקים. חשבתי שלברוח לחו"ל יציל אותי... ממש לא. אבל הפורום של ער"ן עוזר לי קצת לשרוד. עכשיו גיליתי את הפורום הזה.

היי טוטולה, מבין ומזדהה עם הרבה דברים ממה שכתבת. אני בכ10 שנים יותר מגילך, יכול לומר לך שאת ממש לא מבוגרת. גם אני וגם עוד אנשים שלמדו רק התחילו ללמוד בגיל 30 פלוס. מהדברים שכתבת מורגש מאוד שאת בדיכאון. אני יכול לומר שטיפול תרופתי מאוד עזר לי בהסתכלות לאחור. ממליץ לך בחום ללכת לאבחון שיאפשר לך גם לקבל טיפול. לצערי הרבה פעמים הם לא נותנים טיפול רגשי אלא רק תרופות. לא שהטיפול הרגשי מעלים את הבעיות בבת אחת אבל כן הוא נותן תחושת החזקה שמאוד עוזרת. ממה שכתבת רואים שאת בחורה אינטיליגנטית. יכול להיות שתהיי זכאית לסל שיקום ואז ללמידת מקצוע. כך שלדעתי מכל כיוון כדאי לך ללכת לפגישה אצל רופא פסיכיאטר.מקסימום לא תקבלי את דעתו אבל אולי דווקא זה יהייה פתח להתחלה חדשה.

היי טוטולה, מבין ומזדהה עם הרבה דברים ממה שכתבת. אני בכ10 שנים יותר מגילך, יכול לומר לך שאת ממש לא מבוגרת. גם אני וגם עוד אנשים שלמדו רק התחילו ללמוד בגיל 30 פלוס. מהדברים שכתבת מורגש מאוד שאת בדיכאון. אני יכול לומר שטיפול תרופתי מאוד עזר לי בהסתכלות לאחור. ממליץ לך בחום ללכת לאבחון שיאפשר לך גם לקבל טיפול. לצערי הרבה פעמים הם לא נותנים טיפול רגשי אלא רק תרופות. לא שהטיפול הרגשי מעלים את הבעיות בבת אחת אבל כן הוא נותן תחושת החזקה שמאוד עוזרת. ממה שכתבת רואים שאת בחורה אינטיליגנטית. יכול להיות שתהיי זכאית לסל שיקום ואז ללמידת מקצוע. כך שלדעתי מכל כיוון כדאי לך ללכת לפגישה אצל רופא פסיכיאטר.מקסימום לא תקבלי את דעתו אבל אולי דווקא זה יהייה פתח להתחלה חדשה.

כל כך מזדהה.. אני בת 33 וכשאני מסתכלת על החיים, אני רואה כלום...עדיין גרה בבית של ההורים, לא סיימתי ללמוד, לא פיתחתי זוגיות, ולא יציבה במשקל.. וההבנה הזאת כל כך קשה, מה עשיתי עם החיים שלי? כל כך הרבה פיספסתי ולא אשיג בחזרה, אני לא רואה רגעי אושר, אלא רק רגעי חרטה, ועצב ותחושת כישלון, ועדיין אחרי כל זה, אני רוצה להיות רזה