האמן.
כך קראו לו. האותיות היו נשפכות מהעפרונות בהם היה מחזיק, מאחורי הדלת הסגורה. בבוקר יום ראשון. בצהרי יום שני. בערב יום שלישי. בליל רביעי. בעיקר בלילה. אז היה סוגר את הדלת ומדליק את המנורה הקטנה אל מול החושך. מגרשת ושואבת את האפלה כמו אבן שנזרקה על המים השקטים..
מילים מילים נפלו שבויות מול קסמו של האמן. ותמונות נארזו בקופסאות עיניו הכחולות העמוקות..
יום הפך לבין הערביים ולילה לשחר..
יש מספרים על יללות מצחקקות ובוכות כאחד. נשמעות מבעד דלתו.. לוחשות וצועקות בשקט..
כפוף מעל לפיסת העץ.. שאיבד כל זכר מצורתו המקורית, ותפקידו להציל ולתת.. שם הטיל את צילו המרקד. על דף מקושקש שעוד היה נדמה לו ריק.
אותיות התעופפו סביבו בסיבובים מהירים ומאטים. מהירים ומאטים. מתרחקים ומתקרבים.. מושכות בכנף מעילו. בחולצתו. מנענעות אותו מעלה ומטה.
ועיניו מאומצות ובוהות ללא כיוון נראה. רק ברק המנורה משתקפת בעדם.
על השולחן משמאלו מונח כלי ריק. שם הניח נוצה וכשנשבר העפרון היה לוקח אותה בידו הימנית. הרועדת מעט.. וכשקרב אותה אל הדף היה אז לבו פועם בחזקה ובכל פעימה הייתה הנוצה התלושה מתמלאת. וזלגו מקצהה טיפות אדומות של אומץ אשר בין רגע הפכו גם הן לאותיות. גדולות וקטנות.. שמחות וכועסות.. והצטרפו לריקודן של שלל האותיות.. בלעו אותן וצחקו עליהן.. ובכל נגיסה וכל בליעה.. גדלו אותן אותיות גאוותניות..
ועיניו של האמן היו עצומות.. עצומות..
כסא העץ הישן עליו ישב, התנדנד כמו מרוח סערה.. והשאיר פס מהדהד של חריקה מן העבר.. והאותיות הכו בו וגלשו תחת רגליו של העץ הזקן.. גלשו וצעקו כמו היצר הרע מנעוריו.. את אותו שיר שליווה את חייו.. עד שנפל האמן. על גבו הכפוף.. ושבר את עמוד השדרה.. נפל.. וטבע. לאט.. לאט מדי.. עמוק עד למעל האדמה.
על כפות ידיהן של האותיות.. שפסקו מריקודם.. ועמדו סביבו בשקט. דממה. דום.

האמן. כך קראו לו.
אותיות היו נשפכות מתוך העפרונות בהן היה מחזיק, מאחורי הדלת הסגורה. אותיות. רגשות. מילים. ניבים ומשפטים. והוא שכח. שהן בידיו. ולא הוא בידם.

#הדמעות של הלב.