מנהלי קהילה
היי
היי כולן.ם..
הייתי כאן לפני כמה שנים ועכשיו חוזרת..
כבר יותר מעשר שנים שאני מתמודדת עם הפרעת האכילה ואני לא מצליחה לשחרר.
הייתי מאושפזת במשך שנה, אחר כך שנה באשפוז יום, ובשנתיים האחרונות חזרתי לטיפול בקהילה.
בתקופה האחרונה המצב שלי רק מתדרדר.. מצב הרוח ירוד למרות הכדורים שאני לוקחת, והמשקל יורד.
אני רוצה להיות בטוב, להיות שמחה יותר, אנרגטית יותר, פשוט חיה יותר.. אני לא רוצה להיות עסוקה כל היום במחשבות טורדניות שלא נותנות לי מנוח.. אני לא רוצה לבלות עוד לילות שלמים בלי שינה מרוב חרדה..
יש לי ככ הרבה תמיכה מהמטפלים בקהילה, אבל כל זה לא משנה כשאין תמיכה והכרה בבית...
אני מתוסכלת שהם לא מבינים אותי ואת הקושי שלי מצד אחד, מצד שני אני לא משתפת אותם כי גם בעבר הם לא הצליחו להבין וגם לא אחרי ליווי של אנשי מקצוע, ובכל זאת ההכרה שלהם מאוד חשובה לי..
אני רוצה לשחרר ולהשאיר את ההפרעה כבר מאחורי אבל זה מרגיש שזה לעולם לא יוכל לקרות..
ההפרעה נתנה לי את היכולת לפרוץ ככ הרבה דלתות וחומות שלא הייתי פורצת במציאות אחרת.
ההפרעה היא העוגן שלי. מקום המפלט שלי. המקום היחיד שאני יכולה לשלוט בו בחיים מבלי שההורים יתערבו ויחליטו בשבילי.
זה לא שאני נותנת לה ככ הרבה קרדיט בחיים שלי, אבל יותר מחצי מהחיים שלי היא איתי. אני לא מכירה את עצמי בלעדיה. גדלתי והתפתחתי והתבגרתי לתוכה. איתה. נגדה.
היא האור והחשוך בחיים שלי. היא הכל וכלום. שחור ולבן. היא גרמה לככ הרבה טוב וגם לככ הרבה סבל..
מה עושים? איך נפרדים ומשחררים?
מי אני בלעדיה בכלל?
1232123
נשמע שאת רוצה לשחרר ממנה אבל לא מפסיקה לחשוב על כמה היא נתנה לך. אולי כדאי לנסות להתמקד על כמה היא לקחה לך? ואולי ככה להתחיל לאט לאט להיאחז ברצון לשחרר כדי שתוכלי באמת לעבוד. אני יכולה מאוד להזדהות עם הרצון להכרה מהמשפחה . מאוד. זה גם מאוד מאוד כואב ומאוד קשה להיפרד מהצורך הזה. אבל מגיע שלב שחייבים להבין שעד שלא נשחרר ממנו לא נוכל לחיות. זה כמו חבל שכורך לך סביב הצוואר ואת מבקשת שישחררו והם פשוט עומדים שם ולא מבינים מה את רוצה. את צריכה למצוא את הכוחות לשחרר את החבל בכוחות עצמך. את צריכה למצוא את הכוחות להבין שההבנה שלהם היא לא תלות בהחלמה שלך. כן היא יכולה מאוד מאוד לעזור אבל כשאין אז אין. וחבל להתייסר במשהו שאת לא יכולה לשנות. תתמקדי במה שאת כן יכולה לשנות. וכמו שאת יודעת... את יכולה לקבל את כל העזרה בעולם אבל אם לא תחליטי להושיט יד בחזרה ולאחוז בה אז לא תוכלי בחיים לצאת משם. שולחת כוחות וחיבוק♥
נפש שבורה
אני יודעת כמה היא לקחה ממני, כמה סבל וצער וכאב היא גורמת לי, אני יודעת כמעט לגמרי מאיפה היא באה, מה מניע אותה ומה גורם לה להיות ככ נוכחת בחיים שלי.. יש תקופות שאני מצליחה לחיות לצידה, כשהיא יותר שקטה, כשאני יותר חזקה. תקופות שאני שולטת בה ושמה אותה בפינה.. מודעת לקיומה, יודעת שהיא שם מחכה ותמיד עם יד על הדופק למקרה שהיא תקום ברגע של חולשה.. הבעיה היא שההורים הם הגורם המרכזי להפרעה, ומאז שחזרתי הביתה המצב שלי רק נהיה גרוע יותר. ההפרעה הרימה ראש ככ חזק שלא הצלחתי להתנגד.. כל מה שנלחמתי בו ולמדתי במשך שנים של טיפולים, שנים של מרחק מהבית- חזרו בבת אחת ברגע שחזרתי לגור אצל ההורים. ולא מבחירה, אין לי ברירה כרגע ואני נתונה להחלטתם.. אני מגיעה לטיפולים, משתמשת ונעזרת הכי שאני מסוגלת, עובדת קשה ומשתפת.. אבל זה מרגיש שכל עוד אני חיה צמוד לגורם המרכזי של ההפרעה זה חסר סיכוי.. ותודה לך, את ממש מקסימה
1232123
אני באמת מאוד מאוד מבינה ומזדהה...אצלי אותו דבר... הייתי בצבא והחלמתי וצמחתי והתפתחתי וברגע שהשתחררתי וחזרתי לגור רק אצל ההורים שהם גם הגורם העיקרי להפרעה אז היא שוב חזרה..אני לא יודעת איך כל כך יוצאים מזה כי כרגע אני שוב במקום מאוד לא טוב אבל אני כן יודעת שאני מנסה לחפש מקומות לברוח אליהם. כרגע אני מחכה להתאשפז כדי לצאת מהסביבה הכל כך רעילה שאני נמצאת בה וכשאצליח להיות במקום אחר ואולי לחשוב יותר צלול, מתארת לעצמי שאחשוב על אופציות ומקומות אחרים שאני יכולה לגור בהם. כי אלה לא חיים... אני יודעת את זה ואני מתארת לעצמי שאת גם יודעת את זה...ומגיע לך לחיות ומגיע לך להיות חופשיה... אפשר לשאול בת כמה את? ולמה ההורים לא מסכימים בית שיקומי? ( אם באלך אפשר להמשיך בפרטי נראלי זה קצת מעמיס על הפוסט אולי)
מותשת33
מה עם בית שיקומי?
נפש שבורה
שקלתי את האופציה.. למרות שההורים לא מסכימים.. אחרי בירור עם חברות שהיו או נמצאות שם הבנתי שזו לא אופציה שמתאימה לי ולא תעשה טוב..
פפפפ
אני ממש מבינה שזה עוגן עבורך מאחלת לך להפטר ממנה
נפש שבורה
תודה
rlaptn
כתבת ״ההפרעה נתנה לי את היכולת לפרוץ ככ הרבה דלתות וחומות שלא הייתי פורצת במציאות אחרת.״. תוכלי להסביר?
נפש שבורה
כן.. בגלל ההפרעה, הטיפולים שנילוו לעצם קיומה והתמודדות איתה, הקשיים שחוויתי, נקודות הקיצון שהגעתי אליהם, וכל מה שנגזר מעצם היותי מאובחנת וסובלת מהפרעת אכילה ארוכת שנים - רכשתי את היכולת להיות עקשנית יותר, לעמוד על שלי (לטובה ולרעה.. אך בעיקר לטובה), לדייק את האני שלי כל יום, לכבד את עצמי יותר, לדעת מה מגיע לי. בגלל, ואולי בזכות כל מה שעברתי עם ההפרעה- הפכתי להיות בן אדם רגיש יותר, מכיל יותר, מבין יותר ובוגר יותר.. הצלחתי לומר ולעשות דברים כלפי חוץ שכנראה לא הייתי עושה אם החיים שלי היו ממשיכים ב"מסלול הרגיל והנורמטיבי", ואם בסופו של דבר הייתי עושה אותם, זה היה קורה באיחור רציני.. כשכבר קצת מאוחר מידי.. ובעיקר בעיקר- פרצתי דלתות וחומות בתוך תוכי. כל פעם התעלתי על עצמי. אני לא מהללת אותה חס וחלילה.. אני פשוט מציגה את הדברים שכן הצלחתי להרוויח יותר בקלות בעזרתה.. ושוב, לכל דבר שרכשתי ולמדתי בכל התקופה הזו יש אספקט חיובי ואספקט שלילי.. תלוי איך בוחרים להשתמש.. אני לרוב בחרתי להשתמש בדרך החיובית ולתעל לטובת הבריאות הנפשית והפיזית שלי את העקשנות, הכוחות, הרגישות ושאר הדברים שהגיעו עם ההפרעה או נרכשו עם הזמן.. מקווה שהצלחתי להסביר יותר.. אני פשוט פוחדת לכתוב דברים ספציפיים שעלולים לחשוף אותי..
פפפפ
אני גם חושבת שהטיפול עוזר ללמוד לשבור תקרות זכוכית, ההתמודדות, הכלים שמקבלים, הנסיון להרפא ממשהו שהוא חזק ביותר
מותשת33
מאוד מסכימה עם מה שכתבת. אי אפשר לחוות את החיים בעוצמה כזאת ושזה לא ישנה אותך. וזה נשמע שאת כואבת, אבל גם מעריכה את עצמך שאת אדם רגיש יותר, בוגר יותר, עם ראייה אחרת על החיים ויכולת להילחם עבור עצמך. וזה באמת לא מובן מאליו. הרבה אנשים חיים את החיים בחצי כח. מתמרמרים וחולמים על חיים אחרים, אבל לא עושים כלום בנידון. וזה שאת קיבלת כלים להתמודדות זה כבר וואו. עכשיו תחשבי אם יש עוד דברים שאפשר לעשות בשביל להיות יןתר מאושרת, ומה את צריכה בשביל להגשים את זה. אם הבית שלך זה טריגר, אז אולי טיפול משפחתי, ואם לא, אז לעזוב את הבית (בית שיקומי, דירה שכורה, לעבור לסבתא וכו). לפעמים הכל נראה גדול וצריך לחשוב על מה אפשר לעשות ותמיד לנסות בעצמך.
נפש שבורה
את צודקת ואת מרגשת מאוד.. הבית הוא באמת טריגר. אני והצוות שמטפל בי מנסים לחשוב איך אפשר לווסת את זה ולעבור את התקופה המאוד קשה הזו עד שתהיה לי אפשרות לצאת מהבית.. לצערי ניסינו טיפול משפחתי וזה לא עזר.. וסבתא שלי לא יודעת על ההפרעה.. כרגע הפתרון שנמצא זה לצמצם ככל האפשר את השהות בבית כדי ליצור כמה שפחות אינטרקציות ביני ובין ההורים.. בסהכ זה עובד, אבל זה לא רלוונטי לאורך זמן.. ההורים דורשים שאשאר בבית במידה והיציאה היא לא לצורך טיפול.. כרגע היציאות קצת מקלות כשהתקופה היא תקופת כאוס ביני לבינם, אבל באמת צריך למצוא פתרון מתאים יותר.. אני מקווה להתחיל ללמוד בשנה הבאה ואולי זאת תוכל להיות סיבה לצאת מהבית..
נפש שבורה
את צודקת ואת מרגשת מאוד.. הבית הוא באמת טריגר. אני והצוות שמטפל בי מנסים לחשוב איך אפשר לווסת את זה ולעבור את התקופה המאוד קשה הזו עד שתהיה לי אפשרות לצאת מהבית.. לצערי ניסינו טיפול משפחתי וזה לא עזר.. וסבתא שלי לא יודעת על ההפרעה.. כרגע הפתרון שנמצא זה לצמצם ככל האפשר את השהות בבית כדי ליצור כמה שפחות אינטרקציות ביני ובין ההורים.. בסהכ זה עובד, אבל זה לא רלוונטי לאורך זמן.. ההורים דורשים שאשאר בבית במידה והיציאה היא לא לצורך טיפול.. כרגע היציאות קצת מקלות כשהתקופה היא תקופת כאוס ביני לבינם, אבל באמת צריך למצוא פתרון מתאים יותר.. אני מקווה להתחיל ללמוד בשנה הבאה ואולי זאת תוכל להיות סיבה לצאת מהבית..