מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר איתן גור
מנהל המרכז להפרעות אכילה ומשקל במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא, תל השומר.
דנה צינמן ליטרט
דנה צינמן ליטרט
פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים. אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.
מורן וילנר סקאל
מורן וילנר סקאל
שלום, אני מורן, פסיכולוגית לאחר התמחות קלינית. בשנים האחרונות עבדתי במרפאה וגם במחלקה להפרעות אכילה לנוער בתל השומר. בעבודתי פגשתי מקרוב את המצוקה, הקושי והמורכבות שפוגשות המתמודדות ופוגשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, ונושא זה קרוב מאוד לליבי. כיום יש לי גם קליניקה פרטית בצפון תל אביב : https://www.moranws.com/ אני מאמינה שחלק חשוב מתהליך ההחלמה הוא היכולת לא לחוש לבד, בייחוד במצבים וברגעים בהם נדמה שאף אחד אחר לא מבין מה עובר עלייך, והתחושה יכולה להיות מאוד בודדה. לתחושתי, כל אחת וכל אחד ראויים לחיות חיים מלאים ועשירים, ואני מאחלת לך להצליח להגיע לכך!
אפרת וייס שורץ
אפרת וייס שורץ
נעים מאד, אני אפרת, דיאטנית קלינית, בעלת 12 שנות ניסיון בטיפול בהפרעות אכילה במבוגרים ובמתבגרים. בוגרת תואר ראשון בתזונה מטעם האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני במדעי הרפואה מטעם אוניברסיטת תל אביב. דיאטנית קלינית בצוות הטיפולי של המרכז להפרעות אכילה במבוגרים במרכז הרפואי שיבא תל השומר, חברה בצוות הטיפולי במסגרת הדיור המוגן של הבית השיקומי לנשים מחלימות מהפרעות אכילה בהוד השרון, ומטפלת במבוגרים ובמתבגרים המתמודדים עם הפרעות אכילה בקליניקה פרטית בהרצליה.
כמוניהפרעות אכילהחוויות התוודות

חוויות התוודות

23/01/20 15:20
10 תגובות

היי , יקרים ויקרות,
אני אשמח לשמוע חוויות שלכם ב"יציאה מהארון" עם ההפרעה לאותם אנשים שלא הבחינו בזה או הבחינו פה ושם בסימפטומים אבל לא עשו הקשר .
איך הגיבו חברים? איך הגיבו ההורים? איך הגיבו המשפחה? איך מספרים לסבא\סבתא שמאוד מאוד אוהבת ודואגתכל הזמן לשלומך?
ובכלל איך מספרים? מה אמרתם? האם בעל פה או בכתב? האם זה נורא לכתוב אתזה כהודעה בוואצאפ לחברים קרובים-רחוקים?
האם הפלתם את חומרת המצב כפצצה או שסיפרתם את כל הסיפור מהתחלה?
האם שאלו שאלות? האם הרגשתם לא בנוח?
יתכן ואתאשפז בקרוב וצריכה להיות מוכנה לחשוף עם הסתרות של שנים ואני קצת(הרבה) מתקשה...
אם יש עצות בכללי אני אשמח:)
תודה!


תגובות

פפפפ
23/01/20 16:30

נתתי לאשת מקצוע שטיפלה בי לדבר

1232123
26/01/20 10:20

היית נוכחת בפגישה? או שהיא נפגשה איתו\ה\ם לבד?

רוצה לשמוע קטע.... מרגע שהתחלתי הרגשתי הקלה. מהרגע שהבנתי שאני מספר וזה עוזר להסביר את המצב התחלתי לספר לכל אחד. מבחינתי היה לספר למוכר במכולת אם זה יעזור לי.... הפלא הגדול היה ש99% מהאנשים שסיפרתי להם פתחו עיניים גדולות בהערצה. פעם אחת על ההתמודדות שלי ועל מה שאני עובר ופעם שניה על האומץ שלי לדבר. כשהבנתי שזו התגובה זה נהיה מאוד קל... הופכים ישר להיות איש שמעריצים אותו. בהתחלה למשפחה הקרובה היה ממש לא נוח עם זה והם התבישו... אבל כשסיפרתי זה היה שלי ולא שלהם ולכן סיפרתי, שיתמודדו. אני עם הפרעה שלא רואים כמה היא חמורה כי אני "סתם" שמן. יש המון שמנים... בנוסף גבר (ראית גבר מדבר על הנפש שלו?) ואפילו נתפשתי כאחד שחיי בריא. מסתבר שרוב האנשים עסוקים בצרות שלהם ובגלל זה אם אפילו לא ראו את התסמינים שלך. הרבה אחרים כבר מזמן יודעים ופשוט ממתינים לך שתבקשי עזרה. הם פשוט מרגישיםלא נעים ומפחדים לפגוע בך. אני ממליץ לך ל"צאת מהארון" ולא לפחד ואם יש כאלו שיסרבו להיות איתך אחרי הגילוי הם לא ראויים להיות החברים שלך ולכן ממש לא נורא. דרך אגב לסבתא תספרי ראשונה! היא תבין שאת חולה היא תהפוך את העולם עבורך. את תגלי כמה אוהבים אותך האנשים שמסביבך וכמה הם רוצים בטובתך. כדאי לך לזכור את הפחד ואולי אף לנסות לתעד לך אותו בכתיבה או בצילום סירטון, כל יום אחרי הגילוי הראשון ובמשך חודש תחזרי לתעוד של הפחד. אני משוכנע שתגלי כמה הפחד היה לא מוצדק. את תביני שהיית עסוקה לפחד מהפחד ולא באמת מהגילוי. בהצלחה.

1232123
26/01/20 10:19

תודה שי על השיתוף!:) אני יודעת שהם רואים שמשהו עובר עליי ומפחדים לנגוע... בגלל זה אני רוצה לספר..לא נעים לי כבר.. וזה לא שאני מפחדת שחברים שלי לא יקבלו את זה, אני יודעת שהם כן ויתמכו.. פשוט אחרי שסיפרתי לחברה אחת שהגיבה באופן ממש מוזר אני קצת נרתעת. אולי אשפוז זה שטויות אולי אני סתם ממציאה ומה תכלס חומרת המצב. אולי אני יכולה לצאת מזה בעצמי לבד.. ברור לי שסתא דואגת לי ותתמוך כמובן אבל בגלל שהיא *נורא* דואגת גם בלי קשר אני מפחדת שהיא שברירית מדי ותדאג לי יותר מדי ... אני יודעת שאני עסוקה הרבה עם הפחד לספר ואני מרגישה קצת שאני overeacting בקשר לזה ואני באמת סתם נלחצת אבל משום מה המחשבות שלי סביב זה כל הזמן ולא סביב האשפוז שתכלס הרבה יותר מלחיץ. אני פשוט גם לא יודעת איך להגיד את זה.. כשאני נמצאת עם חברה ורוצה לשחרר ממני כבר אני פשוט לא יודעת איך לבטא ומאיפה להתחיל ומה אומרים..

דנה-צינמן-ליטרט
מומחה כמוני
פסיכולוגית קלינית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, אני מטפלת בילדים, נוער ומבוגרים. אני עובדת כבר הרבה שנים במערך להפרעות אכילה לילדים ונוער בתל השומר, תחילה כמדריכה במחלקה להפרעות אכילה, בהמשך פסיכולוגית באשפוז יום, עשיתי את ההתמחות האשפוזית במחלקה וגם את התזה כתבתי בנושא הפרעות אכילה והפחד מהחיים. בשבע השנים האחרונות אני פסיכולוגית במרפאה להפרעות אכילה (הייתי שותפה בהקמתה). בנוסף, יש לי קליניקה פרטית ברמת השרון שם אני מטפלת גם בבוגרות המתמודדות עם הפרעות אכילה.
24/01/20 16:46

יקרה, זה באמת דורש הרבה אומץ אבל אני מאמינה שכפי שנכתב לך פה, שזה יכול גם להביא להקלה, ואף יכול להוות חלק מתהליך ההחלמה. אני מקווה שהשיתופים פה יעזרו לך, שיהיו לך בעיקר הפתעות טובות מאנשים וכמה שפחות אכזבות, ובכל מקרה נשמח כמובן שתמשיכי לשתף אותנו בדרך שלך...

1232123
26/01/20 10:21

זה ממש יושב עליי כבד כל היום וכל הזמן שאני בסביבת אנשים.. אני פשוט לא מצליחה להוריד ולשחרר אתזה...לא מוצאת מילים...וקצת מתביישת ... יש לך רעיון אולי מה אפשר להגיד? :(

אין לך במה להתבייש! תספרי רק את האמת. אני חושב שהתגובה ה"מוזרה" שקיבלת הייתה קשורה לזה שהחברה נורא רצתה לעזור והפחיד אותה שהיא פיספסה אותך ואת כבר צריכה אישפוז. אני מקבל המון תגובות שכאלה... האנשים מנסים לתת מה שהם מכירים ולעזור בדרך שלהם. לאנשים מאוד מפחיד לדעת שהם פיספסו אדם קרוב שהוא צריך ממש להתאשפז. לאותם אנשים היה יותר קל אם היה לך ארוע שהם היו יכולים לראות ולהבין, למשל רגל מרוסקת, שעכשיו ברור להם למה בית חולים. אם את רוצה לדעת מה לומר אני יכול להציע לך לומר את זה (אכתוב כאילו לסבתא שלך ואת יכולה לקחת את זה ולשנות): "אני רוצה לספר סבתא על משהוא מאוד חשוב בחיים שלי. אני חושבת שאת יודעת שיש לי קצת בעיות עם אוכל... זה קשה לי להסביר את זה אבל סבתא אני רוצה שתדעי שהכי חשוב לי לספר לך הכול. הבעיות האלה זה לא בעיות קטנות ואני חייבת לטפל בזה. אני רוצה שתדעי שאני חיפשתי את המקום שיוכל לעזור לי הכי טוב וזה הצוות הכי טוב שיכולתי למצוא. כדי שהם יוכלו לעזור לי הכי טוב הם רוצים שאני אתאשפז אצלם ואקבל באמת את הטיפול הכי מסור שאוכל. סבתא את יודעת כמה אני אוהבת אותך וקשורה אלייך ואני מאוד אשמח שתבואי לבקר אותי. אני מבטיחה לעדכן אותך סבתא בהתקדמות שלי ומאוד חשוב לי להצליח ולחגוג איתך סבתא את הצלחת הטיפול." אני חושב שסבתא שלך לא תהיה שברירית, אני חושב שתגלי לביאה שמגנה על השבט... אני חושב שאת צריכה לספר את זה גם לעצמך כל בוקר... (אני עושה את זה כל בוקר לעצמי)

1232123
26/01/20 11:56

תודה שי :-)

מאדי
18/03/20 17:58

סיפרתי לחברה הכי טובה שלי, היא די ידעה כבר והיא שאלה אותי על הזמן שאלות שקשורות לנושא אז החלטתי להוריד את הנטל הזה ממני ולספר לה. ההחלטה הכי טובה שעשיתי כי היא עוזרת לי ותומכת בי כל הזמן והיא תמיד שם בשבילי וזה הכי כיף שיש מישהו שיודע עם מה את מתמודדת ויכול לעזור לך בתהליך הזה שאת עוברת אבל מצד שני אני יודעת שזה ממש קשה לה לדעת שיש לי הפרעת אכילה והיא הרבה פעמים מאשימה את עצמה שלא שמה לב לזה קודם , וקשה לא מאוד שהיא היחידה שיודעת ושהיא מרגישה שלא משנה מה היא עושה היא לא מצליחה לעזור לי באת אז זה גם סוג של נטל עליה. כשסיפרתי לה היא לקחה את זה קשה והיא בכתה והיה לו מאוד קשה לעכל את הכל ועד היום יש פעמים שאנחנו מדברות על הנושא ואני רואה שקשה לה לשמוע את מה שאני אומרת ושהיא דואגת לי מאוד כל הזמן.

פפפפ
19/03/20 0:22

נכחתי בפגישה והרגשתי ממש בטוחה