זאת שאלה ממש טובה מה שאת כותבת. הצורך שלנו שיראו ויבינו את הקשיים שלנו הוא צורך מובן, בטח ובטח שבזוגיות. השאלה היא, האם כדי למצוא הבנה ומכנה משותף, חייבים לשאת אותה אבחנה? אני קיבלתי לפני בערך 5 שנים את האבחנה ויש לי כמה וכמה חברים וחברות שחיות עם כל מיני אבחנות, חלקן הפרעה דו-קוטבית, חלקן דכאון, סכיזופרניה והפרעה פסיכואפקטיבית. מתוך האנשים הרבים שאני מכירה שבזוגיות ושמאובחנים, רק אחת נמצאת בזוגיות עם מישהו שגם הוא מתמודד עם אותה הפרעה כמוה. היום אולי נראה לך שהאבחון הוא חלק נורא משמעותי מהזהות העצמית שלך וזה טבעי, זה שלב שהרבה עוברים. אבל כשמתאזנים והחיים ממשיכים זה גם עשוי להשתנות. קחי בחשבון, שכששני בני הזוג מתמודדים עם מצב קשה, יכול להווצר מצב של "טובעים השניים מן האחד" כמו בשיר של כוורת ולעומת זאת כשיש הבדלים, אפשר שכל אחד ילמד מהחוזקות של האחר ויתמוך בשני במקומות שקשים לו. ואז זה טוב שזה דווקא לא בדיוק אותם מקומות. אז זה יכול להיות גם חסרון, זוגיות עם מישהו באותו מצב כמוך. אני מאמינה שהדבר החשוב בזוגיות, הוא להכיר מישהו שיהיה איתו חיבור, הבנה, יכולת להפתח ולהיות עצמך ולהרגיש אהובה ומוערכת על מי ומה שאת. הוא לא חייב להיות בדיוק בדיוק כמוך, כל עוד הוא מכבד ומעריך אותך ויודע שהאבחון הזה הוא רק חלק ממי שאת ולא כל מי שאת. אבל השאלה היא, האם את מוכנה לראות את זה ככה. מהניסיון שלי, תמיד סיפרתי על האבחון לחברים ואנשים שיצאתי איתם ובשלב מאד מוקדם וזה לא הרתיע אף פעם אף אחד. להפך, לעתים קרובות, אנשים העריכו אותי יותר על החוזק שלי שהתמודדתי עם דברים קשים והתגברתי (עדיין מתגברת :-)). ובגדול, מה שחשוב לזכור, זה שגם לאנשים בלי אבחונים לפעמים מאד מאד קשה בחיים ועם עצמם, גם בלי אבחונים אנשים עוברים תקופות נוראיות ושאין קו שאפשר לשרטט בין אנשים "בריאים" או "נורמליים" לאנשים עם הפרעה נפשית, זה יכול לקרות לכולם (למרות שזה סוד שאנשי בריאות הנפש וה"נורמליים" לא ששים לשמוע, אז תיזהרי אם מי שאת מספרת לו את זה). בכל מקרה, מקווה שתמצאי אהבה שתרגישי שטובה לך, מישהו שיאהב אותך כמו שאת ושאת תראי בו כמה הוא נפלא וביחד תוכלו לצמוח, לו משנה איך הוא מוגדר.

אני ממש מזדהה איתך וגם אני מחפש להכיר מישהי, בגילי, שאולי מתמודדת עם מאניה דיפרסיה או אולי משהו אחר כדי שתבין אותי ואני אותה