מבינה מה שאת אומרת. כשהחלטת להסכים לקבל עזרה, זה כבר היה במצב שאי אפשר יותר, גם לא לחכות. זה באמת סיוט ואני מקווה שזמן ההמתנה יתקצר.

אני מציע לך לכתוב והרבה. אולי למצוא חברה אחת שתקשיב.... או אפילו לקו סיוע טלפוני (אם יש...) אני גם נמצא בהמתנה לאישפוז וזה סיוט אדיר!!! הנזק רק מתעצם והתהום שאת מרגישה בה יותר עמוקה. (אני מדבר על עצמי אבל מניח שתמצאי דברים דומים) לי אין בעיה לדבר על הבעיה שלי .... זה הדבר הכי מקל שאני מכיר ולכן אני עושה את זה עם כל מי שמוכן להקשיב.... ותאמיני לישכולם משתפים פעולה ומאוד רוצים לעזור. אני עד כדי כך פתוח שלפעמים צוחקים עליי שאני עוד מעט אתפוס את מנקה הרחוב ואתחיל לדבר גם איתו על זה. באמת, רק הבוקר עבר עליי גל יאוש מההמתנה ענק שרק רציתי ללכת לישון עד שיקבלו אותי. אני יודע שלכל אחד וההפרעה שלו.... אני בוחר להסתכל על הצד הטוב של היאוש הזה כשאני רוצה לקבל טיפול.... כן יש צד חיובי. אני מסתכל על זה שכאשר אני רוצה משהוא ואני נמצא ביאוש מהמצב הקיים אני אהיה מוכן לשבור את הכלים והכללים שלי כדי לקבל את הטיפול. הגדירה את זה עמיתה לעבודה ממש כמוכנות לשכב כל יום עם השטן ורק שאוכל להקל על המצב. אני מתאר את זה כנכונות לההתפשט (נפשי או פיזי ) בחדר מלא אנשים זרים או מכרים... לא משנה רק כדי להתקדם כדי לקבל הקלה בסבל. בתור גבר שאמור להיכנס לאישפוז מלא (האבסורד שלמרות המצוקה הגדולה יותר שמחייבת אישפוז מלא ,אישפוז יום זה הרבה יותר מהר!!!!) ונמצא ראשון ברשימת ההמתנה אין בארץ כמעט מקומות אישפוז לגברים. גברים לא מדברים על הבעיות שלהם.... נשים כן. לפי מה שאמרו לי המצב באמת אינו כל כך קיצוני לכיוון נשים.... פשוט יותר מוכר אצל נשים. המלצה שלי אלייך היא לפנות כל יום על הבוקר למקום בו את אמורה לקבל את הטיפול ולשאול מה קורה. זה דרך טובה לשדר למקום שאת חייבת את הטיפול ולתזכר אותם בכל יום. המון בהצלחה!!!

אני מזדהה מאוד. גם אני לא חשפתי לאף אחד את נושא האכילה לסביבה שאינה טיפולית (חשפתי בעבר אבל היום, כבר כמה שנים, לא מדברת על זה בכלל) וגם אני, כמוך, עמוק בלימודים ממושכים. זה לא הופך אותך לבודדה, אלא רק שומר עליך ועל העתיד שלך מפני סטיגמות שיכול להיות ויצוצו באם תחשפי את הנושא. זה גם לא אומר שאת לא יכולה לדבר. אפשר לשתף, רק שבמקום להיות ספיציפיים, אפשר להגיד "קשה לי לאכול כשאני מתוחה" או, לחלופין, "אני בסטרס ופתאום אוכלת יותר", בלי לקשור את זה להפרעת אכילה ורק כסוג של משהו שקורה בעקבות הלחץ שבעצם אודותיו את משתפת. לא מזמן התחלתי טיפול פסיכולוגי שמאוד עוזר לי. הוא אמנם אונליין (לומדת בחו"ל) אבל עדיין מאוד מאוד תומך רגשית. אולי שווה לך לברר על סוג כזה של טיפול עד שתכנסי למסגרת האשפוזית? מנסיון, למדתי שעצם ההמתנה לטיפול מכניסה אותנו למתח שגורר אותנו, איך לא, להוציא את התסכולים על נושא האכילה.