אני כל כך מבינה אותך. זה בול ככה אצלי. ההורים שלי אומרים שהם כבר סבלו מספיק מהעניינים שלי ועכשיו אני צריכה להתמודד לבד והם לא רוצים לשמוע מזה. מה שעזר לי להגיע למצב של הפוגה מלאה זה שעברתי לגור ממש רחוק מהם. שעתיים נסיעה. בניתי לי חיים משלי, חיים אחרים ומלאים וזה נתן מקום לכל הדברים הבריאים בחיים שבסוף ניצחו את החלקים החולים. עכשיו אני ברגרסיה מטורפת, אגב, אחרי 7 שנים ממש טובות. אבל לפחות אני יודעת שזה אפשרי! את תחיי עם המחשבות האלה שזהו, זה חלק ממך ואת כרונית. אני גם מוגדרת ככה על ידי הרפואה אבל שונאת את ההגדרה הזו ובחיים לא אומר אותה על עצמי. כי התודעה שלנו משפיעה על היכולת להחלים. וכן, אני מאמינה ההחלמה. יש כל מני רמות של החלמה אבל זו מילה הרבה יותר מעודדת ונכונה בעיני. טוב חפרתי. מקווה שזה עוזר. את מוזמנת לשתף בפרטי אם בא לך. חיבוק (-:

זאת בעיה והיא מביאה תחושות קשות. אחת הסיבות שאני מכריחה את עצמי זה הידיעה שלסביבה יש כוח מוגבל למחלה שלי, בסופו של יום יש להם עוד דברים בחיים. קחי את זה לגורם החלמה. בסוף הורים הם בני אדם עם חלומות ורצונות משלהם ולא מלאכים . ❣