החברה מחולקת היום יותר מתמיד לשתי קבוצות:
אלו שקמים בבוקר לעבודה, נוסעים בכבישים פנויים. אלו שמטיילים ומבקרים שכנים ומשפחה. הקבוצה הזו ממשיכה בחייה כמעט כרגיל, עם תחושת חשיבות עצמית שהם החיוניים, היעילים, החזקים. כמעט כל בנאדם שני שדיברתי איתו לאחרונה שייך לקבוצה זו, והופתעתי מאוד מהכמות.

הקבוצה השניה היא של אלו שעבודתם ולימודיהם הופסקו ללא בחירתם. קבוצה זו לא רק שהיא בבית לבד או עם הילדים המושבתים ממסגרת ,אלא שהיא נתונה לאיומים בלתח פוסקים מצד התקשורת: אל תעיזו לצאת! בעוד שקרוב למחצית האוכלוסיה לא רק שיוצאת אלא נפגשת יום יום עם עוד עובדים, לקוחות, עמיתים .

בבתים רבים המצב הוא חצי חצי- אחד יוצא לעבודה ןהשני נשאר עם הילדים. מה שהופך את הסגר בבית לעוד יותר מגוחך, הרי ממילא יש אתם אדם שנוסע כל יום ובא במגע עם אנשים.ותאמינו לי שמרבית העובדים לא חיוניים לאף אחד חוץ מלעצמם. הם ממשיכים לעבוד כי הם פשוט יכולים.

השורה התחתונה היא שאין שום הגיון בהיסטריה ובהפחדות. מעולם לא היה. אנחנו יותר מכולם יודעים כי לחרדה ולהיסטריה אין בסיס במציאות . המחלה הזו, כמו כל שפעת קשה במיוחד , תבוא ותלך כש 99% מהנדבקים בא יחלימו. אם תשימו לב לנתונים תיווכחו שזוהי האמת (בעוד שבשפעות קשות בעבר אחוז החולים קשה ואף המתים היה גבוה יותר).
צאו לטבע.: תנשמו אוויר. אל תקשיבו לחדשות ומבזקים מיותרים. התרכזו בפעילויות יפות כמו קריאה, מוסיקה, יצירה, פעילות גופנית, לימוד. השביתה הכפויה הזו היא עצובה ומיותרת אבל גם הזדמנות לגדילה, הקשבה פנימית ושקט. המסע האמיתי הוא הרי המסע פנימה.
יפה בעיני ומבורך שיש הזדמנות להיות רק עם עצמנו ללא הסחות דעת חיצוניות. אין דבר נכון מכך.