סימונה יקר. ראשית, אני מברכת אותך על כך שלקחת את היוזמה לידייך והחלטת לכתוב. שנית, את מתארת סימפטומים של מצוקה עזה. אני מניחה שרוב חייך היית אדם מתפקד וחיוני שהרי לא במקרה הגעת לאוניברסיטה ולעבודה שמזכה אותך במלגה...חוסר היכולת לעשות משימות פשוטות, קשי לעמוד במטלות, תחושת מועקה תמידית, האשמה עצמית, חוסר אונים, חוסר כוחות, בכי, עייפות - כל אילו הם דברים אמיתיים לגמרי והם מעידים על מצוקה אמתית!!!. במצב כזה הטקטיקה של הלכאה עצמית איננה עובדת, נהפוך הוא היא רק יותר מזיקה מאחר וחוסר האונים והמצוקה הם גדולים ומשתקים גם ככה. כמעט כל אחד מאיתנו זקוק מדי פעם לאוזן קשבת ולמישהו שיתמוך בו וחשוב לדעת לקבל את העזרה הזאת. יקרה, החדשות הרעות הן שמשהו קורה לך והוא לא לגמרי בשליטה שלך. החדשות הטובות הן שהתמודדות עם הרגשות וקבלת עזרה רלוונטית עשויים להקל עלייך ולהשיב לך את עצמך. האם יש לך מושג מה השפיע עלייך כך? האם יש משהו שאת יודעת שערער את עולמך בזמן האחרון? ושאלה נוספת היא למה את מתכוונת ששום דבר אצלך לא חמור?,,, האם למישהו שמרגיש איום ונורא ולא מסוגל לעשות 90 אחוזים ממה שהיה עושה בעבר לא מגיעה עזרה כי לא קרה משהו חמור בחייו?

אני פשוט במלחמה תמידית מול הקול שאומר לי: למה את לא קמה מהמיטה\מתקשרת למי שצריך\מבשלת? אני לא מצליחה להודות בפני עצמי, שאולי יש לי לגיטמציה לא להצליח. כי אני רק צריכה להוריד את השמיכה ולקום, זהו, זה כל מה שדרוש. אבל המלחמה הזו עדיין ממשיכה שעות. כל פעם שאני מגיעה למסקנה שאולי אני צריכה עזרה, אני מוצאת סיבה שלא, אם זה כסף, אם זה זמן, או שפשוט "אני יכולה להתמודד לבד", אבל כל פעם שאני מתמודדת, זה חוזר. בנוסף, בניגוד לעבר שאני זוכרת, כשאני כן מצליחה לבצע משימה, אני לא מרגישה הקלה, או שמחה על כך שסיימתי, אלא אני מוצאת את עצמי מותשת לגמרי ומרגישה שזה הכי הרבה שאצליח היום. יש לי הרבה חברים, אבל אני מרגישה שכשאני מדברת איתם אני נשמעת כמו תקליט שבור ואחד שלא רוצה להשתנות. ואז אני מתעסקת מהבוקר עד הערב בשאלה האם אני בכלל רוצה להשתנות או שאני פשוט בן אדם שרוצה להזיק לעצמו ולרחם על עצמו כל הזמן. לגבי השאלות, אני לא מוצאת משהו שערער אותי, פשוט איזשהוא חוסר סיפוק מוחלט מהמציאות שאני חיה. אני לא יודעת להסביר את זה, לכאורה הכל ממש בסדר, אבל בפנים כל חלק מהשגרה שלי מרגיש לי איום. זה כל כך מוזר. ואז- וזה עונה לשאלה השניה, לפעמים יש לי רגעים ממש שמחים, או ימים כאלה, ואני מאשימה את עצמי על זה שהעזתי לחשוב שמשהו לא טוב, כי הינה אני שמחה, ויש אנשים שקשה להם מאוד, והם חוו חוויות נוראיות והם זקוקים לטיפול. אחרי זה אני גם מרגישה אשמה שאני לא חוויתי דברים מסויימים וכך הלופ הזה נמשך. גם להיות שמחה קצת מפחיד אותי, אני כל הזמן חושב על זה שזה ייגמר בקרוב. גם עכשיו, בזמן שאני מקלידה, אני כל הזמן תוהה האם אני ממציאה את זה, האם אני הוזה את כל מה שאני כותבת כאן או שזה קורה באמת? הרבה חברים אומרים לי לפעמים "אבל את נשמעת ממש ממש בסדר" ואז אני אומרת לעצמי שאולי באמת אני הוזה והכל בסדר, ואני פשוט עצלנית. קצת פחדתי לראות מה התגובה, לא האמנתי שיהיה מישהו שיגיב לדברים שכתבתי.. תודה לך

סימונה לא נורא שיש לך רגשי אשמה.האמת זה קשה.ובלתי נסבל.אני גם עברתי את זה.כל פעם שיש לך את זה.זה משתחרר מהראש שלך.פשוט את מתנקה.זה כמו שאת פותחת ברז את רוצה מים חמים.את מחכה זמן מה.עד שיגיעו המים החמים.תני לזמן לעשות את שלו.בדרך כלל כשאין עבודה נוחים אז באים כל הכאבים.תנסי לסלוח לעצמך.ואם זה לא בא.אז זה יבוא באיזה שלב.אני מאחלת לך שתתחזקי.הזמן יעשה את שלו.וושוב יהיה לך שמחת חיים.

מה נשמע, תודה על המילים, התחברתי לדימוי עם המים החמים, כל כך קשה להאמין שהם יגיעו כשכל כך קר. אני מקווה שאת צודקת.תודה רבה!!!

הנפש שלנו צריכה להתנקות כל עשור אצלי זה כל עשור קורה מצטבר.ועוד מצטבר אחר כך מתנקה.דרך אגב תקליטי את השיעורים שלך בכיתה.תחזרי הביתה תדעי את כל החומר מצוין.אני למדתי NLP אחרי הדכאון.הקלטתי ותפסתי הכל.מאוד מעניין.זה נותן לך לצאת ממצבים לא נעימים.ואת מיישמת את זה.משנה לך את תפיסת החיים.כל מיני הנחות יסוד.ראפור.ומדבר על ההצלחות שהיו לך בחיים.ז.א הרגש איך הרגשת.כשקורה לנו משהו בחיים תמיד אנחנו מחפשים את הפתרון אין פתרון. הזמן עושה הכל.בהצלחה