הכנתי הרבה אוכל למשפחה ולחברים , כולם פרגנו רק רצו עוד ועוד ואני לא נגעתי אפילו לא לטעום. כשהכנתי עוד ראיתי שהם נהנים מהאוכל ומה שהיה בראש שלי שלא משנה מה הם אומרים לי עכשיו על האוכל אני לא טועמת. באמת לא טעמתי אפילו לא קצת ואפילו לא את הקצה לא הסכמתי לעצמי, כשראיתי שאני לא נוגעת ולא אוכלת היה קול מבפנים שלא הפסיק לפרגן לי כמה הוא גאה בי שלא אכלתי ושהצלחתי לעמוד בזה. רציתי שכולם יאכלו את הכל בשביל שלא אוכל פתאום, אבל אחרי כמה שעות הקול כבר לא היה גאה בי כמו לפניכן. אכלתי, אכלתי בלי לחשוב ועם לחשוב אכלתי ורציתי לבכות ולשנוא את עצמי במקביל. שנאתי את עצמי שאכלתי שנאתי את עצמי שהכנתי שנאתי את עצמי שאני לא טובה מספיק בשביל עצמי ולא בשביל הקול שלי ושאני לוזרית שאני לא יודעת לשלוט בעצמי שאני שמנה ולא מסוגלת אפילו לרדת במשקל ולהגיע למטרה שלי. לפני שאכלתי שאלו אותי למה אני לא אוכלת גם אמרתי שאני לא רוצה שלא בא לי עכשיו, אבל מבפנים אמרתי שאין מצב שאוכל ובסוף זה קרה. אני לא אוכלת כי אני רוצה להעלם, אני לא אוכלת כי אני שמנה אני לא אוכלת כי אני שונאת את עצמי ואת איך שאני נראת אני שונאת את הכל ורק בא לי להיות במיטה ולבכות עד שארדם עד הבוקר.
למה אני לא אוכלת אתם שואלים (המשפחה והחברים)? כי להתמודד עם עצמי עם השומן שלי הוא הרבה יותר קשה מימה שאתם חושבים, אתם לעולם לא תרגישו כמוני כי אני מרגישה ויודעת שאני הכי שמנה מכולם ולעולם לא אהיה רזה כמו שאני רוצה.
אני יודעת שהיום בלילה שוב פעם יקרה שאוכל מלא ואבכה שוב , שוב ושוב כמו בכל לילה אלך לישון עם הרגשה נוראית ואקום בבוקר הרוסה ושבורה ושיהיה חייבת לפתוח את הארון ולקחת את החיוך הכי גדול שאני יכולה בשביל שיראו שאני שמחה ושלא עבר עלי לילה קשה מדמעות.