זה אולי אחד הדברים שיותר קשה לי להסביר
למצוא את המילים שיתארו את ההרגשה אם בכלל יש כאלו. 
יש ימים שאני קמה בת 25, בסדר סביר
ויש ימים שאני קמה בת 25 עלובה ובודדה, שעדיין גרה עם ההורים, שמפחדת,
שלבד כ"כ.
שלבד תמיד מאז ומעולם.
חסרת זוגיות וחברים חסרת ניסיון חסרת כל.
יש ימים שאני מרגישה בת 15 בכל אינטראקציה
מטומטמת כ"כ. לוזרית בהתהוות.
כ"כ בוגרת בנפש עד חנק וכ"כ לא כמו כולם. בלי אותן חוויות.
יש שעות שאני כל כך אפסית בהן שמרגישה שמישהו צריך לגרד אותי מהרצפה רק כדי שאפסיק לבכות סתם.
נמאס לי מהרגשות האלו
שאף אחד לא מבין
שמי יודע בכלל
כולם נורא מפחדים מזה. ממני
כ"כ הרבה ניסיתי לטפל ושיתפתי
וכבר כ"כ הרבה שנים כלום לא משתנה
רק הולך וצובר תאוצה
ונוספים עוד ועוד דברים
פעם שיקרו לי שאבחנות זה מרגיע
שיש לזה "שם" אז אפשר לטפל
וכל עליה קטנה היא הישג ואחרי כל נפילה היא לתהום עמוקה יותר. אז למה?
והנה עוד ועוד פלאשבקים מחלקי זכרונות שלא קיימים אצלי בראש
שאולי אני בכלל לא מוכנה להיזכר בהם. ייתכן שאף פעם לא.
שונאת את עצמי ברמה שגם אני בת ה15 באפיזודה הראשונה תהיה מופתעת
אולי זה פשוט האופי שלי וזהו בעצם. אני לא זוכרת שאהבתי אותי מתישהו. שלא פחדתי. שלא השתתקתי בכל פעם שמישהו היה פונה אליי. שרק רציתי להיעלם ושלא יראו אותי.
לא מזיזים לי כל הרעשים מבחוץ אם מבפנים ממילא הכל שבור. אז מה זה משנה?
חבל שלא נעלמתי.