מישל הציור מקסים, גם אני מרגישה חולשה וחוסר יציבות אבל מחוסר כישרון בציור אין מצב שהייתי מצליחה לצייר את ההרגשה הזו, או כל דבר אחר. נהדר שיש לך דרך ביטוי שאת אוהבת

מישל, תודה רבה על השיתוף - אני חושב שיש תפקיד גדול לאומנות בביטוי הרגשי. אני קודם כל הבטתי על הציור ורק אח"כ קראתי את המילים שכתבת. הפרשנות הראשונית שלי הייתה שאני רואה ילדה מחבקת ונעזרת באימה. לפרשנות שלי - אני חושב שחולשה ומצבים רפואיים יכולים להוביל את רוב האנשים לחוות רגרסיה, כלומר להרגיש כמו בשלבים התפתחותיים מוקדמים יותר, כמו ילדים קטנים. במצבים אלו השאיפה היא למצוא כמו דמות אם, מישהי/מישהו שיקבל אותנו ללא תנאים, יהיה רגיש לצרכינו ויהיה שם לעזרה תמיד ובאהבה. וזה מה שהרגשתי שהציור מתאר. כמובן שזו רק פרשנותי האישית ומאוד יהיה מעניין לקרוא איך חברים נוספים בקהילה הרגישו ופירשו את הציור.

תודה לכם על התגובות.. ערן, דברת על ההרגשה שהציור מעביר מהפן הרגשי, וזה מעניין מאוד. גלי, אני כל כך שמחה שאת מזדהה עם ההרגשה הפיזית שניסיתי לתאר בציור. כלומר, מקווה שנרגיש טוב יותר... תודה לכם על התגובות

הציור מקסים. אני רוצה לוודא שהבנתי: הידיים שמחבקות (באדום) זה סימפטום? ורגל ימין בה יש אדום בחלק החיצוני - זה סימפטום? אני חושב שהצלחת לתאר במדויק: גוף אמורפי עם זוג רגליים שנראות לא בפרופורציה ביחס לגוף

תודה רונן, אני מרגישה שהבנת אותי כמו שאף אדם לא היה מסוגל להבין אותי, איכשהו זה עוזר לי לדעת שמישהו מבין בדיוק מה אני מתארת..

רק אציין את המובן מאליו - אם יש או יהיו עוד יצירות כאלו בבקשה תמשיכי לשתף אותנו, זה פשוט נפלא. יש דברים שניתן להעביר ולהגיע אליהם רק דרך אומנות :angel:

מישל זה ציור מאוד מיוחד, צבעי מים? אני בדיוק התחלתי לפרגן לעצמי ללכת לחוג ציור, הלוואי שאדע להתבטא ככה. אני מבינה מהציור שכפות הרגליים לא לגמרי נראות (לפחות אצלי הן לא מספיק בהתייחסות) והן מונחות (או מרגישות שהן מונחות) על מים? (אני לפעמים מרגישה שהן כמו על ביצה טובענית). האם רגל ימין שלך סובלת לרוב אורכה ורגל שמאל בעיקר בכף רגל שלה עם ניתוק עצבי מתחת לברך? סקרנית למה יש דמויות ממול. זה "העולם" איך הוא מסתכל עלינו? בכל מקרה גאה בך שהמבט לא לכיוונם אלא למעלה הכפות ידיים שמצוירות לא מרגישות לי כתלות, אלא חיבוק אוהב שעוזר להרים את הראש למעלה להתפתחות שלך= להרגשה טובה יותר חסרה עין שתראה את האור והטוב שיגיע... והוא יגיע

אני רואה בציור בקשה לעזרה, לחיבוק ולתמיכה , לרצון להיאחז, ציור מקסים, גם אני מציירת אבל בצבעי שמן, זמן ציור הוא זמן רגיעה ושלווה בעבורי.

שלום ערן, אני לא מציירת עפ"י ריגשות ותחושות, אלא מוצאת בציור דרך לרגיעה נפשית ומציירת דברים שאני מאוד אוהבת, עצים, פרחים, צבעים שמחים, אם יש לי ציור רלוונטי לקבוצה, אני חושבת שאתה האדם שיכול לענות על כך יותר ממני. חלק קטן מהתמונות שלי.

תודה אדמונית, הם מאוד יפים ותודה ששיתפת. אני חושב שעצם השיתוף של אסטרטגיית רגיעה כל כך יצירתית היא נפלאה ומקווה שתעודד עוד אנשים ליצור ולעסוק באומנות (לא רק ציור). אותי הכי תפס, העץ הגדול שמשתקף באגם (כנראה עניין של טעם אישי). את בטח מציירת כבר כמה שנים וצברת ציורים רבים, חשבת על תערוכה?

אני מאוד אוהבת לצייר ויוצרת עוד דברים פרט לציור, יש לי ציורים , אבל לא רואה עדיין את עצמי במקום של תערוכה. אגב, אני מחוברת מאוד לציור המועדף עליך, יש סיפור מאחורי הציור. הבת שלי היקרה ביקשה ממני לצייר לה את הציור הזה, זה צילום שהיא מאוד אהבה וביקשה שאצייר לה ציור בסגנון לחדר שלה, גם היא מאוד מחוברת לזה,(עדיין מדברת עליה לרוב בלשון הווה). סיימתי את הציור קצת לפני שיצאתי איתה לאישפוז בבית החולים, לפני שיצאנו , הציור היה על כן הציור, היא התבוננה ואמרה לי, אמא לא הספקתי לתלות את הציור בחדר שלי, ואני עניתי לה שנתלה אותו כשנחזור מבית החולים, לצערי, היא נפטרה לאחר ארבעה חודשים מהיום ההוא ולא זכתה לחזור הביתה. הציור תלוי מולי בלובי הבית, הוא אחד הדברים מבין המון דברים שמחברים אותי לבת שלי. כל מי שנכנס הביתה מתפעל ומתאהב בציור הזה. ציור יקר

עלכך הרבה כשרון אתם ריגשתם כולכם. זה מחזק לראות שלמרות הכאב הפיזי והרגשי שהטרשת מביאה לנו אנחנו לא מוותרים על כושר הביטוי, להתפח ויצירתיות. השראה.

היי מישל :) דבר ראשון ראיתי את הציור... עוד לא קראתי את התיאור וישר ראיתי את החיבוק של אלוקים. החיבוק הכ"כ אוהב.. ששומר שלא אפול נכון שהדמות לא יציבה על הרגליים אבל אלוקים תמיד איתה מחבק ואוהב, נותן כח אלוקים לא נותן ניסיון לאדם שלא יכול לעמוד בו.. יש לנו כוחות אינסופיים יותר מכל אדם אחד. רק צריך לפקוח עיניים ולראות.. הורדתי את התמונה, מבטיחה לעצמי להסתכל בה כל פעם שארגיש שאין לי כח, שזה לא בשבילי חיים עם טרשת.. ואז קראתי את התיאור והאמת קצת התאכזבתי.. נכון, הטרשת גרמה לי למחשבות אינסופיות מפחידות ועצובות על עתיד, אמהות , עבודה, חיים עם מחלה.. וכל מה שהיה לי רגיל ומובן מאליו עד לפני כמה חודשים.. נכון, גם אני מפחדת שאצטרך עזרה מאחרים בהמשך.. וגם עכשיו, זה מציק לי מאד אבל אני מפצה על זה בנתינה בכל תחום שאני יכולה, מחפשת מה אני יכולה לעשות לאחרים.. איך אני יכולה לעשות שמישהי אחרת תשמח עכשיו, מי צריכה עידוד מי סתם יהיה נחמד להביא לה משהו שאפיתי.. להחמיא ולהעצים.. כל דבר שהוא לא במחשבה על עצמי אלא על אחרים. אני כותבת כאילו אני מצליחה- אבל לא, זה עבודה אינסופית שכל צעד קטן שאת יוצאת מעצמך למען לאחרים משמעותי. כל פעם כשאת חושבת על עצמך, על הכאבים, חוסר היציבות והתחושות, על החיים שלך ומה את צריכה לשנות- כמה תתקדמי? לרוב המחשבות האלה נגמרות ברחמים עצמיים, הצדקות והאשמות. אבל כשאת חושבת על מישהו אחר, איך לעזור ולשמח- כל הסיסטם שלך בבניה! את צומחת, פורחת, את לא בונה רק משהו ספציפי שהחלטת לעבוד עליו כרגע, כל כולך בבניה! בהצלחה לי ולך ולכולנו.. שבת שמחה ורגועה!

אמונה ובטחון יקרה, ראשית אני מודה לך על התגובה. את אומרת בעצם שבשביל להתמודד עם התחושות הקשות את בוחרת לעזור לאחר למרות שזה מאוד קשה לך. מההתנבות האישית שלי אני חושבת שזה נכון אבל בגבול. זה יכול לגרום לנו להיות מנותקים מהגוף הפגוע שלנו, או להכחיש. רחמים עצמיים זה גם לא טוב, אבל האם אין דרך להיות במגע ובקבלה של הקשיים בלי רחמים עצמיים? אני לא מרגישה שזה סותר. ולגבי החיבוק, את לא צריכה להתאכזב. זה בכלל לא סותר!! אני נתלית באנשים שעוזרים לי בהמון אהבה עם חיבוק אוהב, ובטוחה שאלוקים שלח לי כל אחד ואחת מהם! אני בעבודה ליצור שיח פתוח עם הסביבה שלי על כל מה שאני עוברת, לא מתוך רחמים עצמיים אלא כשיתוף!!! זה נעים מאוד גם לי וגם לסביבה הקרובה שלי, אם כי ההתחלה לא היתה קלה. זה מעניין אותם! אני מרגישה שזה מקרב! ואני חולמת לעשות סדנאות לציבור הרחב כדי להמעיט רתיעה ולעודד שיח!!!

צודקת ממש! שילוב של ה2 זה הכי טוב אבל לא רחמים עצמיים- אלא לחשוב מה עושה לי טוב.. למשל לשתף כמו שאמרת לא לחשוב מה לא טוב לי אלא מה יעשה לי טוב והדגשתי שלעשות למען האחר זה מה שעושה לנו הכי טוב והכי בונה אותנו