קרעת אותי עכשיו. אני מאוד מקווה שהילדה שלי הגדולה לא תצא כמוני, זה כאב של אבא שמכסה ילדה קטנה לישון בלילה, ועכשיו הכל ריקני וללא יעד וללא כיוון, וואי כמה שאני דומע. אמשיך להיות אבא טוב בתקווה, אעשה את כל שרוחי ונפשי יכולה אליו, לא אתנתק,אני ניזון מתמונות בפייסבוק של אשתי שמעלה, ועל קומוניקציה בסיבית בהקלטות ווטסאפ עם הבנות., וכל פעם שאני הולך אז אני מתקלח ומתגלח לפני, שלא ישימו לב שמשהו אינו כשורה, אך ילדים יודעים...ומרגישים יותר טוב מכולם. זה קשה מנשוא, באמת.

והוטרנים מביטים מהצד על כל העקרונות שנלחמו למענם , למה הם הפכו...בטח לא למה שנחרט על דגלן. אבל זו כבר שיחה למועד אחר.

אני בדיוק משתדל לנשום ולהרגע, עוד חצי שעה אני יוצא אליהן, ליפה הבככורה שלי יש יום הולדת 6 וגם, נפלה לה שן היום. יהיו עוד אנשים מהמעגל הקרוב שלנו, אני מקווה שאצליח לעבור את זה בשלום. אני מתחיל לפתח חרדות מלצאת מהבית או להכנס לקומוניקציה עם אנשים. אבל אני לא חשוב, הקטנה הזאת הגיעה לכיתה א' :)

הרעל המדובר איננו פיזי, הוא רוחני ונמצא במחשבות ומשתלט על הנשמה. לא תמיד יש בי את הכוחות להלחם ולסגור לו את הדלת, לפעמים הוא מתגנב פנימה אט אט ולפעמים הוא פורץ את הדלת בבעיטה. "להשתדל להיות חזק נפשית"- אני לא כל כך מבין מה זה אומר. אני מתמודד עד טיפת החיות האחרונה שבי, במקום שאני נמצא בו כרגע התקווה היא חוט דק שנזרק ממקום בו אני אפילו לא רואה את האור. אני יודע שהוא קיים אבל אל תבקש ממני להאמין בו, אני חי את היום את הדקה את הרגע, מעבר לזה ואני כבר לא מסוגל לנשום. האשפוז לא היה קשה הוא היה טראומטי. הרגשתי שאני מדבר ומסביר ובולי עץ מהנהנים לי והולכים לדרכם. אני מפחד מהפעם הבאה בה הקרובים אליי יעוצו לי ללכת לאשפוז, אנשים שאני סומך על דעתם, מה אז? לאן אלך? כי למחלקה בשיבא אני לא חוזר.

אין יעבור, מה שיש לי זה פור לייף. יהיו תק' מתונות יותר ויותר תק' מתונות הרבה פחות, לעבור זה לא יעבור. מעל 20 שנה אני נלחם להחזיק מעמד בעבודה מעל חצי שנה, זה השיא. אם 20 שנה לא הספיקו, אם הספקתי לעבוד במעל ל52 עב' מדווחות זה נתון בלתי נתפס. תודה נתי, כל מה שאני רוצה זה שקט. בלי כאב, רק קצת שקט.

היי ישראל, יש המון תקווה וכוח בתגובה שלך, אבל את ההפגנות בקריה סיימתי בגיל העשרה כאשר רצו לסגור את בית ספרי ולהעיף 2 שכבות תלמידים בהסללה למגמות מקצועיות בבתי ספר באזור, אז זה לא עזר ובטח שגם לא היום. אני ממש הופתעתי לטובה מכל התגובות כאן, הרגשתי שאנשים מצליחים להתחבר למה שכתבתי, למה שנזל מהנפש הדואבת שלי. לא כתבתי שנים, זה פשוט יצא עם דמעות שמסתירות את המסך ואף מושך מעלה. את ההסבר הגנטי- לא אחלוק עליך כי אני באמת רוצה להאמין שאפשר לשנות או לעדן הפרעות מסוימות שיצוצו גנטית. אני פשוט כל כך דואג לילדה היפה שלי, שסובלת מחרדות בלתי אפשריות בערך מכל דבר. תיכנס לטיפול בתחילת השנה ונקווה שיצליחו לעזורלה בזמן ולא כמוני בזמנים אחרים בהם המילה פסיכולוגיה הייתה מוקצה. אני לא הולך לרחובות הקריה ולא קופץ לבריכה בכיכר. אני משתדל יום אחרי יום להישאר עם הראש מעל המים, זה כבר הופך גרוטסקי לנסות להסביר לאחי שכל כך דואג לי שיומיים הייתי בסדר ואז שלושה ימים במיטה מתחמק מכל העולם, ולך תסביר לו שלא באמת קרה שום דבר, שזה אני עם השדים שלי, נלחם במטה-יקום שנקרא אני, לרוב מפסיד אבל נלחם עד טיפת הכח האחרונה, ולא מדובר על מאבק עולמי עם גורל אפוקליפטי, מדובר על לקום לשטוף פנים בבוקר או לקום להרים עצמך למקלחת אחרי 5 ימים שלא יצאת מהמיטה. זר לא יבין זאת, נס כד השמן...לא בסיפור שלי. נמאס לי לכאוב, זה כבר מתחיל להיות נדוש ולהימאס על כולם.

יוסי יקירי אתה כבר מנחש מה אני יענה לך המשכיל בעת ההיא ידום אני מרכין לך ראש מול כל הגלים הקשים שאתה עובר, לי לא נותר אלא לאחל לך רק טוב אושר ותקווה שתתגשם לך עם הרבה בריאות ונחת ממה שעוד נשאר לך :broken::heart::broken::heart::heart:

שייקה תודה על המילים החמות ועל ההתייחסות. כל תגובה היא כמו תחבושת נוספת של הבנה והכלה, דברים שאני לא מכיר מסביבתי ואולי טוב שכך. טוב שלא יידעו את עומק בור השאול אליו אני נזרק כל פעם מחדש. שאלת מה ההבחנה? אז רשמית זה אישיות גבולית עם דיכאון מז'ורי, C-PTSD , הפרעת הסתגלות, ועוד מיני תופינים ששכחתי. המחשבות רצות קדימה אתה צודק, מחשבות בלופים שלא מניחות לי, הן לא מתעייפות ואין אצלהן הפסקת אש, הן תוקפות וממשיכות להגיע בקצב מסחרר, חוזרות על עצמן שוב פעם ושוב פעם , כאילו הפעם כן תהיה לי תשובה שתניח את הדעת. אבל תשובה כזו אין, ולמחשבות הטורדניות הללו זה ממש לא מעניין, הן חופרות עם כפית שוב ושוב ולא מעניקות מנוח ולו לרגע, ואתה? כן אתה. מנסה למצוא תשובה לבעיה שאין לה תשובה, והקונפליקט הזה גומר אותך לאט ובטוח. אתה מתחיל להתנתק מהסביבה כי הראש עובד ותשובה אין. הכל הופך פחות רלוונטי והראש מתביית על נושא אחד שאין לו תשובה, ואתה? אם לא הספיקו לך זירות המלחמה אז עכשיו נפתחה חזית חדשה, ולא, היא לא תעשה לך הנחות כי אתה עייף, היא לא תעשה לך הנחות כי אתה כבר עסוק ב3 זירות אחרות. היא תתקוף בכל הכוח, ולך לא נשאר אלא להשאר לעמוד על הרגליים ולא לקרוס...שוב.

" אתה רץ קדימה כאילו עשרות אלגוריתמים פועלים אצלך באותו זמן " ניסוח מדויק . :) נאמר לי מספר פעמים בחיי על ידי חברים קרובים....יוסי אתה חושב יותר מדי, תפסיק לחשוב.

ראשית הניק שבחרת אומר הרבה. בן-חור נועד לחופש ולא לחינם. אני מתנצל אם הכאבתי לך במילותיי, אני מאוד משתדל שלא להכאיב לאחרים, לא כולם מסוגלים לשמוע ולהכיל כמיהה למוות, לנוזל אדום שניגר על הרצפה בטיפות מדודות כשם היה מטרונום של קצב חייך. תודה שאתם כאן, זה לא מובן מאליו, כמות התגובות מפתיעה אותי ומפעילה בי רגשות שאני אפילו עדיין לא יודע בדיוק מה הן. אמונה במע' אין, אינני יודע מה יביא אתו המחר, אני רק יודע שאני לא באמת רוצה להיות אבל חייב להיות. אני כלוא בין שני עולמות וכל עולם אחר טומן בחובו את כאביו ומכאוביו. תודה על התגובה המחממת.

יש מקומות פרטיים ויש שירותי קופה. יש למכבי שת"פ חדש כיום עם מקום כזה בקיסריה. הם לוקחים למעון סגור חודש ימים וזהו, חזרה לחיים האמיתיים. זה פחות מתאים לי, זה מתאים יותר לחבר'ה שחזרו מחו"ל קצת אכולים סרטים מסיבות כאלו ואחרות. אני צריך לחזור לחיים, אני צריך מסגרת שתעזור לי לעבד את כל החרא שאספתי בחצי השנה האחרונה, מס' שתעזור לי לקבל ולהשלים עם הצעד שעשיתי. מסגרת שתעזור לי להבין ולהכיל את כל החרא שנפל עליי, שתעזור לי להבין איך אני ממשיך מפה הלאה קדימה? הלא אני יודע מה יהיה בעתיד, אם הייתי יכול לתת שכר קבוע כל חודש אולי לא היינו מתגרשים, אבל העננה הכלכלית או החוסר כלכלית ריחפה ומרחפת עדיין. אז כשאעבוד ואצליח להתפרנס מספיק בשביל מזונות אחלה, אך בימים שלשמם קיבלתי קצבה, אלו ימים שיכילו בתוכם הוצאה לפועל ועיקול חשבונות, אני לא רואה שום מצב אחר, ולצערי יש לי נסיון כבר 20 שנה בלא להחזיק מעמד בעבודות, ואיכשהו מתישהו המקסימום שאני מצליח להגיע אליו הוא חצי שנה. אני לא מאמין שאשפוז יום בשיבא יעזור, הלוואי וכן והלוואי ויקבלו אותי, אני ציני מדי למע' אופטימיות ולאנשים אופטימיים עם חיוך מכיל. 8 חודשים חיכיתי בתור לשיחות, היו 4 כאלו לאחר חצי שנה כי ראו שהמצב מתדרדר ממש, לאחר אלו כבר לא באו יותר שיחות, רק הפניה אחת לכל מקום שלא יהיה שיקבל אותי דחוף כי המערך שלהם לא יכול להתמודד עם מישהו מורכב כמוני. אין לי מה לחזור למערך הזה שוב. בשיבא במחלקה הסגורה הטילו עליי צו אשפוז כפוי וטענו שתקפתי מאבטחים ואני פסיכוטי. איך הם הגיעו לאבחנה הזו אין לי מושג. למזלי ניתן לערער, למזלי אחד המאבטחים שנכח היה גם בערעור, ואנשי הוועדה שמעו מפיו כי לא תקפתי אף אחד ושערה אחת מראשם לא נפלה , לאחר שהסברתי והתבטאתי היטב הבינו בוועדה כי אני לא פסיכוטי ולא נעליים. הייתי פעם אחת פסיכוטי בעבר, אני זוכר איך זה היה. להחזיק אותי סתם עוד שבועיים ולדחוף לי כדורים אנטי פסיכוטיים לחינם? למה? לא מספיק מה שעיניי ראו ונפשי נצרבה? אז הפכתי את ההחלטה בערעור, הרגשתי ניצחון רגעי ואז הבנתי, אני הולך הביתה במצב יותר גרוע מכפי שנכנסתי. לא טיפלו במכאוביי שאיני יכול כבר לשאת אלא התווספו להם עוד כמה טראומות, שיהיה... אני מתחיל להבין מה כל כך מפריע, הילד שנטל את חייו, זה בדיוק הגיל בו ניסיתי אני לראשונה ליטול את חיי, זו פעם ראשונה שאני חווה את המוות המיוחל באופן כואב מהצד בכאב על חיים צעירים שנקטפו. כל כך הרבה קונפליקטים רצים לי בראש, ומסתבר שאני מתחיל לפתח תלות בקלונקס אז בוא נחליף למשהו אחר ואחר כך למשהו אחר וחוזר חלילה. נמאס לי לקחת כל כך הרבה כדורים כל יום, נמאס לי לחוות סייד אפקטס ולהתלבט עם איזה מהם פחות חרא לחיות. אני מקנא באנשים שקמים והולכים לעבודה, שמתמודדים כמו כולם עם מה שהחיים מכינים עבורנו, מקנא באנשים יציבים אופטימיים, כאלו שלא נשברים כל רגע לרסיסים. הלוואי והייתי נורמלי, הלוואי והייתי מאלו שלא מצליחים להבין מה זה דיכאון. אבל אדם משחק בקלפים שחולקו לו, עייפתי מלקוות לנורמליזציה שתאסוף אותי אל חיקה.

אתה מוזמן לכתוב מה שתרצה ומה שתחשוב, אם מישהו בעתיד יקרא את זה ויפיק מזה משהו חיובי...דיינו. אני להתבייש, הפסקתי. אני לשים קצוץ, הפסקתי. יש לי מלחמות אחרות להלחם בהם ומעט משאבים לחלק.

קלעת בול. יחד עם הקריאה שלי לעזרה, ברגע שראיתי שאני לא מקבל מענה, אני חייב לבנות לעצמי תוכנית - רק שכוח להוציא אותה לפועל אין. החלטתי לחזור קצת לדברים שעשו לי טוב בעבר. ראשית אני חייב לרהט את הבית מחדש, שברתי הכל וביצעתי נוהל אדמה חרוכה מימי מלחמת העולם השנייה. אז צריך לרכוש טיוי ושולחן וביגוד ונעליים וכו', זה דווקא הדבר שהכי פחות מפריע לי. אני חייב לחזור להלחם, בזירה, לחטוף מכות ולתת מכות, להגיע בשארית כוחותיי האחרונים לחדרי המלתחות ביודעי שלא נשארה אפילו טיפת כח, שנתתי הכל. אני חייב לחזור לים, לחזור להיות במיים, לחזור לגלוש. רק להיות בים זה מספיק. אני חייב לחזור לרכיבת אופני שטח ואופניים בכלל. אני חייב לעשות ביטוח ולהעיר את האופנוע שלי ואותי חזרה לחיים, 600 ספורטיבי עם 100 כוחות סוס על 167 ק"ג, ופשוט לעוף . אני חייב, אני חייב, אני חייב. גם בתוכנית הבראה אני מלכלך אותה עם המילים אני חייב, אני כבר לא חייב כלום חוץ מדבר אחד. אני חייב להשאר בחיים בשביל הבנות שלי, זה הדבר היחיד שאני חייב לעשות, השאר...סתם ניסיונות לגרום לרוח לנשוב בכיוון אחר.

ממתין בשארית כוחותיי לאשפוז יום בשיבא. חודש אחד עבר, נשאר עוד חודש להמתין. מחלקה סגורה בשיבא, אליה אני מגיע באמצע הלילה כאשר משכנעים אותי שלבד אני כבר לא יכול, לשם לא אגיע יותר, הספיק לי. כולי תקווה שיקבלו אותי במקום אחר לכשאצטרך וכולי תקווה שלא אך המציאות מראה אחרת. נתקלתי בחוסר הקשבה מזעזע, בזלזול בי, בזלזול באינטליגנציה שלי, במערכת אטומה שחיה בתוך עצמה, הרגשתי שלא באמת רוצים לעזור לי אלא להפוך אותי לזומבי מזיל ריר שיושב בצד וגורם לכמה שפחות כאב ראש ובעיות.

ניסיתי, באמת שניסיתי, בכל המסגרות יש חודשיים המתנה בערך. הדרך בה דיברו, המילים שהשתמשו, אתה מרגיש שרואים בך משהו אחר, בטח לא שווה ערך, כאשר שנות הלימוד שלי בוודאות עולות על שנות לימוד האחים שם. כשאני מצטט ניטשה או הגל, מנסה להסביר רעיון במקרה היה זה הפאן אופטיקון, מביטים בי בזלזול ופשוט קוטעים באמצע במשפט "שתה שתה את הכדורים שלך"...אם היו משכילים לעשות גוגל אולי עוד היו לומדים משהו. משפטים כמו "בואו אלוהים הביא לכם כדורים, אלוהים אוהב אתכם, המציא לכם את הכדורים שיהיה לכם טוב" זה מבחינתי זלזול באינטלקט. אבל זה בהרגשה הכללית, אולי זה אני אבל גם אולי לא.

סורי, לא מתחבר ולא מקבל את תשובתך. לא עזרו לי להתגבר על שם דבר מלבד לדחוף לי כדורי הרגעה. הצבעתי על בעיה רפואית מוכחת שקיימת אצלי , לא קיבלתי התייחסות כלל. בעיה רפואית מציקה במיוחד שלא נותנת לאדם לישון אלא אם ייקח כדור שירגיע את השריר מלהתכווץ ולהמתח, כל לילה מחד בכיתי מכאב, והתשובה הייתה...קח כדור הרגע זה ממתח. עוד כדור ועוד כדור ואינך יכול להרדם בגלל השריר והדבר היחיד שמרפה זה הליכה. אז אתה מוצא את עצמך ער כל הלילה, מפוצץ כדורי הרגעה, מתנדנד מקיר לקיר בלי יכולת כבר ללכת ישר, ופשוט לא מאמינים לך.
איפה הסקרנות הרפואית שלכם? גוגל יענה על השאלה מה זה RLS. טלפון קטן למח' ניורולוגית היה פותר את העניין.

אני בין לבין הייתי צריך איכשהו להתחבר לאפליקציה של מכבי בכדי לבקש מהרופאה אישור לכדור ומרשם, לרכוש אותו לבד ושיביאו לי , כי כל זה כי הם לא מאמינים לי.

סבלתי שם כמו שלא סבלתי הרבה זמן. רגישות והכלה של אחים במערך הנפש לא ראיתי, ולא התחלתי לדבר על המכות שקיבלתי. יש דרך לרסן, וזה לא מכובד להמשיך להרביץ למישהו כשהוא מרותק על הרצפה כאשר בפועל אף אחד לא נפגע. תסלח לי אבל אני לא חושב שבוקסים ללסת ודריכה על הפרצוף עם סוליית הנעל כאשר אני מנוטרל על הרצפה ולא מתנגד...יש גבול, באמת יש גבול. אנחנו לא חיות, אנחנו בני אדם. הכי מצחיק היה שהואשמתי אני כי תקפתי אותם, למזלי אחד מהמאבטחים היה בועדה ואמר שלא תקפתי אף אחד. 

יום אחד טוב האחר פחות, רגיל רכבת הרים. קמתי היום קצת מעודד יותר האמת, ויכול להיות שזה בגלל מה שכתבתי והתגובות לאחר מכן. רגשי אשמה , את זה אני צריך לפרק לאט לאט ולתת להם להתמוסס . אחר כך ניתן יהיה להתחיל לבנות יסודות בריאים לעתיד טוב יותר. ב26 לחודש הפגישה לאשפוז יום, עוד שבועיים, נראה איך נמשיך משם? איך נתפרנס? אם יקבלו אותי בכלל, נגיע לגשר. תודה על התגובה.

אין מקום אחר, זה לפי שיוך גאוגרפי. מקום אחר יקבל אותך רק על סמך מקום פנןי או שאר שיקולים. להתלונן למי? המע' כיסתה עצמה באופן אוטומטי. לא בא לי לעבור את זה שוב בראש, ניתן לזה להעלם ולהשאר זיכרון רע ממקום רע.

לא הוא לא. עזבתי עם טראומות נוספות שפירקו אותי בבית כאשר זעקתי לעזרה. אי אפשר להתווכח עם רגש, גם אם מהצד זה נראה אחרת.

המקום היה מחלקה פסיכיאטרית סגורה בשיבא. הכניסו אותי לשם כי אני קצת פוגע בעצמי כשהדיכאון מתגבר. עוד שבועיים שיחת אינטייק שוב בשיבא והפעם באשפוז יום.