יום חמישי - צום י"ז בתמוז,

כשהוא לא אוכל אפילו אגוז, תפוז או מוז,

פתאום הוא מבין כמה בתאוות הוא אחוז,

התמכרות לגלוקוז - לדחף להשיג הכל באופן חפוז,

מכור לנוחות - אך מלא בוז לחיי הבזבוז.



אנשים רבים מתקופות העבר - היו רבים בשביל חלק ממה שיש לו כבר,

אוכל טעים, מיטה נוחה, משפחה, כסף שצבר,

אפילו היום יש כאלה שהיו הורגים בשביל מה שקיבל מאז שהיה עובר,

אז למה הוא ממשיך להתאבל על מה שנקבר?

במקום להתמקד במה שנשאר - הוא תקוע בתקופה שליבו נשבר.



איך זה שדור כל כך עשיר מבחינה חומרית,

שבתקופות שונות היו הורגים בשביל לקבל מכך אפילו עשירית.

ובכל זאת - רבים כל כך רוצים להיות באחרית,

בוכים לכרית - חשים שהתקופה הזו כל כך אכזרית.

האם אנחנו מפונקים יותר - חלשים מבחינה נפשית?

אולי זה בגלל יותר מידי אחריות אישית - תוצר לוואי של החברה החופשית?

אולי זה הזמן הפנוי שגורם לשקוע במחשבות קיומיות מבראשית?

ואולי בכלל הריקנות - חוסר המשמעות זוהי הסיבה הראשית?



במסע נפש קוגנטיבי - תוהה לעצמו אינטרוספקטיבי,

מבין שלל מחשבותיו - מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?



השבע לא מבין את הרעב -  הנורמטיבי לא מבין את הנוירוטי,

אך כשאתה לא באמת מבין את עצמך - לצפות מאחר להבין אותך זה בכלל רלוונטי?