לא יודע, כשאמצא נוסחת קסם מבטיח לשתף, עד אז יום ביומו. אבל כן, רכבת הרים זה ניסוח מאוד מדויק, רק שאין הפסקה למפעיל. כל היום כל הזמן, פיק של שמחה יכול בשניה לההפך לבור שחור ללא תחתית רק בגלל משפט של מישהו שנכנס וריסק אותך בלי שאף אחד ידע. או תסכול שאתה לא מצליח לתת לו מנוח מחשבות שחוזרות על עצמן בנסיון למצוא פתרון לבעיה שאין לה פתרון. ביקורתיות מטורפת , הלקאה עצמית ללא רחמים, קושי לטפס חזרה לקו האמצע של היום יום כל פעם מחדש הוא קשה ושואב מלא אנרגיה, חשוב להקיף עצמו במקורות שמעניקים לנו אנרגיה, כלומר לבחור טוב טוב את החברים ואת השותפים שלנו לכאב.

איזה מגניב שגם אתם מדמים את עצמכם לרכבת הרים.. זה ממש ממש מגניב לשמוע מילים שלי .. מאנשים אחרים.. יאללה אחוות הגבוליות יאייי!!! אזזז מי בא לקפוץ על המיטה ואז להכנס אליה ולא לצאת ואז לארגן יומולדת לחברה ואז לחתוך ורידים ואז להיות אוזן קשבת ואז לחטוף התקף חרדה ואז להכין ארוחה למשפחה ואז להקיא בסתר ואז לשבת עם אנשים ולצחוק ולספר דברים מגניבים ואז להתנתק ולא לדעת מה אמרתי ולמה אמרתי ומה ניסיתי להעביר ואם זה היה נכון או לא נכון. ואז להרגיש כמה החיים עמוקים ומרתקים ואז לצייר בדם. ואז לשמוח שהנה מצאתי מקום שנחמד לי והמצב משתפר ואז לעשות ניסיון אובדני. ואז להגיד למטפל שכל דבר שיקרה אעדכן ואז להסתיר חתכים עם שרוולים ארוכים. ואז לחלום על מלא שאיפות וליזום מלא רעיונות ואז לא לדעת מה אני עושה בעולם. ואז לשכב בנחת ולשמוע מוזיקה ולזרוק כל אחריות שבעולם וכל לחץ שבעולם.. ולקבל את עצמי.. והכל מרגיש רגוע יותר.. ואז להיות בלחץ שאני לא מתקדמת ושאני לא נחשבת מוצלחת ולפחד מאנשים. וכו וכו וכו חחחח

אהה וכמובן!! איך פספסתייי ואז.. להרגיש רגש מטורף של פחד ואז להרגיש אדישות. ואז לכאוב פגיעה עצמית ואז להנות ממנה כל כך ואז לא להבין למה פגעתי בעצמי ואז רק לחכות לחזור הביתה כדי להעמיק פצעים ישנים. ולרגע אחד להבין שהפגיעה העצמית באה ממצוקה ורגע אחר כך להבין שזה פשוט מגניב וכיף. ורגע אחד להגיד שזה לא טוב ורגע אחר כך להגיד "רק עוד פעם אחת" חחחח

אגב.. אני רוצה להתייעץ איתכם! מה כדאי לעשות במקרה כזה? אני נמצאת באשפוז יום. ממש ממש טוב לי שם. זה המקום היחיד בעולם שאני מרגישה שאני יכולה לבוא אליו. אבל יש לי בעיה.. היה לי ניסיון אובדני. ובעיקבות זה אני ממשיכה להעמיק את החתכים.. זה פשוט כל כך ממכר.. בכל כך הרבה דרכים.. אז.. בעיקרון התחייבתי שבכל שינוי במצב שלי אני חייב להודיע לצוות. חח זה מצחיק כי.. זה אומר להודיע על רגע חח רכבת הרים וזה.. אבל.. נגיד על הניסיון לא אמרתי להם. רק הרופא משפחה שלי יודע. והוא בקשר איתי. עכשיו.. אני ממש מתלבטת.. אם לשתף את המטפלת שלי שחזרתי לחתוך.. על הניסיון כמובן שלא אספר. אבל על החתכים עכשיו.. אני לא יודעת אם לספר לה. כי אני פוחדת שהם ישלחו אותי לאשפוז מלא.. ואני לא מרגישה שזה מה שאני צריכה עכשיו. האשפוז יום ממש ממש מתאים לי עכשיו. מה דעתכם?

לי אשפוז מלא היה מדהים. כי זה אפשר לי להגיע הכי הכי הכי למטה שיש. ולהפגש עם עצמי ככה. לא ספרתי כלום.. איך שהרגשתי ככה הייתי. זה עזר לי מאוד. כאן באשפוז יום זה שונה. כי יש גבול. אני לא יודעת אם אם אספר הם ישלחו אותי לאשפוז מלא. אבל חוששת שאולי כן.. אבל אני באמת לא רוצה להסתיר מהם. לא בשביל זה אני שם. וגם בעיקרון הבטחתי..

החיים ברכבת אף פעם לא צפויים החיים ברכבת זה לאנשים לא אפויים. החיים ברכבת ממש מפחידים כי תמיד אחרי שבעליה מטפסים בבום איום למטה שועטים. החיים ברכבת לרוב הפוכים ואני שותקת ואחרים צועקים. החיים ברכבת הם תמיד בודדים כי אנשים שמכירים את הרכבת אלי לא מתקרבים. ומי שיתקרב הרכבת תדרוס כי יש לה מסלול אבל אין לו סוף. זה מסלול של הרס ואין בו תקווה כי לא יהיה אחרת עכשיו או עוד שנה. ומי שעל הרכבת לעולם לא ירד אולי אתרסק איתה במקום להתמודד?