באמת שאני לא בטוחה למה אני כותבת פה.. חושבת שפשוט מחפשת קצת הזדהות והבנה שאני לא לבד (אני כן, אבל תמיד מעט מנחם לשמוע מישהו שמבין את המצב שלך).

אני בת כמעט 30 ומתמודדת עם הפרעת אכילה כבר יותר מעשור. היו שנים של אנורקסיה קשה, ואז פשוט חיים/לא חיים כשהיא על ''שקט''... אני עובדת, חברים, זוגיות, אבל היא תמיד שם מנקרת בראש. אוכלת קצת יותר, אוכלת קצת פחות.
בזמן האחרון היא שוב התפרצה בצורה חמורה, ירדתי למשקל נמוך מדי, והחיים שוב התהפכו. כמו ילדה בת 16, רק שאני לא.
וכולם תומכים, משפחה, חברים, בעל. אני בטיפול, הצלחתי להתאפס חזרה, אחרי חצי שנה של דיכאון קשה בעקבות ההחמרה.

אבל באמת שאני כבר לא יודעת מה הלאה. אין לי חשק כבר לחיים כאלה. לא מסוגלת להסתכל במראה, לא מסוגלת לאכול לפני שצריכה להתלבש (אז לרוב פשוט נשארת בבית). לא מסוגלת להשתחרר מהמחשבות. ואני באמת מתאמצת!
אבל נראה שכל מה שמעניק אותי זה כמה עליתי, כמה אכלתי ואיך הבטן שלי נראית. וזה מנטרל אותי מלחיות נורמלי! נשלטת ע''י המחשבות שאני שמנה וזה גורם לי לעצב ודיכאון ומוציא ממני כל חשק לעשות משהו.
אי אפשר ככה. אני רוצה להנות באמת מדברים. לפגוש חברות, לאכול במסעדה, לעבוד מחוץ לבית!
ואני לא רואה עתיד. לא רואה איך אני מביאה ילד לעולם שאמא יכולה מדי פעם להכנס למיטה בלי לצאת, לבכות בלי סיבה, לאכול בצורה לא תקינה ונורמלית. לא פייר להביא ילד למצב כזה!

אז אני תוהה אם אחרי כל הדרך שעשיתי (מלא מאמץ, באמת שניסיתע להלחם בכל כוחותי), האם בכלל יש לי סיכוי לחיים אחרים. טובים יותר.