מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ורד עזריאלי
ורד עזריאלי
עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. בעלת ניסיון רב בתחום האונקולוגיה ובריאות הנפש. כיום עובדת כפסיכותרפיסטית בעמותת "בית חם".קליניקה פרטית בירושלים.
לנה קורץ
לנה קורץ
מטפלת ויועצת במיניות, יועצת מיניות באגודה למלחמה בסרטן. מלמדת בחוג ללימודי המשך של עבודה סוציאלית, בקורס טיפול מיני כללי ובקורס טיפול מיני לאנשים עם צרכים מיוחדים, אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת חיפה. בוגרת אוניברסיטת תל אביב: B.A בסיעוד. בוגרת אוניברסיטת חיפה: MA בבריאות נפש קהילתית. בוגרת קורס לטיפול מיני באוניברסיטת בר אילן. התמחות בטיפול מיני במרפאה לטיפול מיני, בית חולים "מאיר" כפר סבא. לינק לאתר שלי http://www.lenak.co.il/
שלומית שדמון-אזרד
שלומית שדמון-אזרד
אנתרופולוגית רפואית מנהלת מערך התמיכה בארגון הישראלי לבני משפחה מטפלים בישראל CareGivers Israel שותפה לכתיבת מחקר (מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל) על בני משפחה מטפלים בדמנציה בארץ ובעולם בעלת ידע מניסיון כבת משפחה מטפלת- Caregiver

מובילי קהילה

רם בלס
רם בלס
יו"ר מתנדב בעמותת ענבר למחלות ראומטיות, אוטואימוניות ודלקתיות. מטפל כבר למעלה מ-20 שנה באישתי ומתמודדים יחד עם ראומטיק ארטריטיס (RA).
כמוניבני משפחה מטפליםפעם חשבתי שאח שלי מסכן

פעם חשבתי שאח שלי מסכן

2 תגובות

אני יותם,
אני אח של מתמודד נפש, וככזה יש לי הרבה מחשבות ותובנות ושאלות ורעיונות שהייתי שמח לשתף עם אנשים שחיים כמוני. אני לא חושב שעברתי יותר מאחרים ליהפך. אני חושב שהמצב שלי מעט קל יותר. אבל את התקופות הקשות עברתי. היו מצבים קשים, היו פחדים, היו כעסים והיו ריבים. לא כי הוא לא בסדר, פשוט כי אני לא הבנתי. אני מכה על חטא שלא הבנתי, שלא ידעתי, שלא ראיתי. ראיתי את עצמי ולא ראיתי את אחי. הסבל האמיתי אינו של המשפחה אלא של המתמודד אבל באמת שלא הבנתי מה הוא עובר וגם היום אני לא מבין ובעזרת השם שגם לא אבין לעולם. אבל דבר אחד אני כן יודע והוא שכשמישהו מטריד אותי או מפריע לי או מתסכל אותי או פוגע בי אני יכול ללכת, אני יכול לברוח, להתחמק, להתעסק במשהו אחר או לחלופין להתעצבן עליו ולספר לכולם כמה שהוא לא בסדר. למתמודדים מסוימים אפילו את האפשרות האחרונה אין כי האדם הזה נמצא בתוכם הוא חלק מהם ולא עוזב אותם. המחשבה על זה גומרת לי להערכה עצומה כלפי אחי המתמודד, הוא באמת עבר ועובר את זה בצורה שהמתבונן מבחוץ לא מסוגל להבין, לקלוט, לדמיין או לחשוב. לאחרונה הוא מאוזן מאוד ובמודעות עצמית גבוהה ואמא שלי שאלה אותו פעם "מה היה לך בראש באותה תקופה לא טובה? מה קרה? ספר לי קצת.." והוא אמר "אני לא רוצה, זה קשה מדי ואת לא תעמדי בזה" אמא מספרת שכמה דוגמאות קטנות הוא כן הסכים לספר והיא לא מוכנה לספר לי מאותה טענה "זה קשה מדי, אני לא רוצה שיהיה לך קשה".
פעם חשבתי שאח שלי הוא מסכן, היום אני מבין שהוא גיבור!

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שכתבתי לפני מספר ימים:
בתור אח של נפגע נפש חוויתי הרבה עליות ומורדות בקשר עם אחי, פעם הוא האח השומר עלי ופעם הוא, בימיו הפחות טובים, נזקק לעזרה ותמיכה.
פעם אמרה לי פסיכולוגית "אתה צריך לחשוב על כך שיתכן שלעולם אתה תהיה האח הגדול של אחיך הבכור". אהבתי את המשפט הזה שגרם לי תחושה של אחריות ומשמעות. עם הזמן פחות ופחות אהבתי את המשפט הזה. האנוכיות שגרמה לי לאהוב את המשפט גרמה לי להרגיש שזה לא פייר שלא יהיה לי אח גדול. אהבתי להיות האח הקטן שאם משהו לא מסתדר יש עם מי להתייעץ או מי שיסדר את העניינים. מה גרעתי שלא יהיה לי אח גדול?

לימים הבנתי שהגישה צריכה להשתנות, לא אני זה שצריך להבין שלעולם אהיה האח הגדול של אחי הבכור אלא להיפך, אחי צריך להבין שלא משנה מה יקרה הוא לעולם יהיה האח הבכור, האח הגדול של אחיו הקטן. יש לזה משמעות, יש לזה אחריות, עד כמה שאתה בעניינים שלך יש אח קטן שצריך אותך. יש כאן אח קטן שרוצה מדי פעם להתייעץ, לשמוע, להשכיל לקבל עזרה ותמיכה. להבנה הזאת הגעתי לאחרונה כשבאמת הייתי צריך אותו, ממש אותו, ולא אף אחד אחר. אותו. אין לי אח גדול אחר להתייעץ איתו, יש אותו. כששנינו הגענו להבנה זו סוף סוף היה ברור לשנינו, זו לא הצגה, אלה החיים. הוא אחי הבכור ואני אחיו הקטן. התייעצתי, שאלתי. גם אם לא כל התשובות היו לטעמי, הבנתי שלא תמיד יש לתלות זאת בענייני הנפש אלא מעצם מהות השוני בין שני אנשים שונים. החכמתי מאוד, לא רק מחוכמתו של אחי הגדול אלא גם מעצם העובדה שכשצריך אח גדול הוא נמצא שם.

כשאדם מבין שהוא במצב של תפקיד ואחריות הוא מתאים עצמו. עד היום "נתתי" לו להיות האח הקטן, היום זה נגמר, מהיום אני דורש את אחי הגדול. מגיע לי אח גדול. מגיע לו אח קטן. ולשנינו זה הרבה יותר נעים כשכל אחד תופס את מקומו הטבעי.

מקווה שלא העמסתי עליכם יותר מדי ותודה למי שקרא הכל.
אשמח להכיר בני משפחה כמוני ולשתף ולהשתתף. שבת שלום!


תגובות

ורד-עזריאלי
מומחה כמוני
עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. בעלת ניסיון רב בתחום האונקולוגיה ובריאות הנפש. כיום עובדת כפסיכותרפיסטית בעמותת "בית חם".קליניקה פרטית בירושלים.
24/08/20 23:43

"כשאדם מבין שהוא במצב של תפקיד ואחריות הוא מתאים עצמו. עד היום "נתתי" לו להיות האח הקטן, היום זה נגמר, מהיום אני דורש את אחי הגדול. מגיע לי אח גדול. מגיע לו אח קטן. ולשנינו זה הרבה יותר נעים כשכל אחד תופס את מקומו הטבעי" כמה אותנטי ונבון, לפעמים דווקא החסד שאנחנו עושים עם אחרים זה היכולת שלנו להיות במקום של מקבלים ולא רק של נותנים, זה בדיוק כפי שסיפרת ברוב רגישות שהצליח לבנות אצל אחיך את היכולת שלו לתת, להעניק, לייעץ. דווקא היכולת שלך להזדקק לאחיך, לפנות אליו בעת שאתה צריך סייעה לו להוציא את המשאבים שלו מהכוח אל הפועל ולהיות בעמדה של "גיבור" ולא בעמדה של "מסכן". אשרך ואשרי אחיך שהצלחתם לצמוח מתוך המשברים ולכונן מערכת יחסים הדדית של נתינה והערכה.

מלנכולית
20/12/20 1:22

היי יותם, כאחות למתמודד התרגשתי מאוד והזדהתי למרות שבמקרה שלי הוא אחי הקטן. כמי שעוברת משבר אמון כואב מאוד גם בעצמי גם אני מרגישה שזה קרב בינינו והצלחתי להבין קצת מהסבל שלו יותר לעומק ולהבין כמה שהוא גיבור כי הסבל הרגשי שלו כפול פי כמה.

הוא גם תומך בי מאוד בתקופה האחרונה ואני מרגישה שזה מוזר כי אני רגילה לחוסר הדדיות אבל זה עושה לשנינו טוב ומאוד הפתיע אותי לטובה כמה הוא מצליח לראות את כאבי ואפילו שיתף אותי שהוא מדבר על זה בטיפול שלו. 

אני מתנדבת בקהילה שהוקמה בשבועות האחרונים לאחים ואחיות של מתמודדי נפש. מטרת הקהילה להוות קבוצה לתמיכה רגשית, שיתוף ידע וגם קבלת כלים מקצועיים לשיפור התקשורת שלנו עם אחינו. מוזמן לכתוב לי אם תרצה פרטים נוספים ומידע על המפגשים הקרובים. אני כבר השתתפתי בכמה. כרגע מתנהל בזום. בשאיפה שאחרי טירוף הקורונה נצליח להיפגש מחוץ למסכים