הלילות שלי בזמן האחרון חוזרים אל הצורה היותר אכזרית שלהם. גם אם אני נרדמת. אני כעבור שעתיים או שלוש מתעוררת. עם תחושות מגעילות. עם צעקה חרישית. עם חוסר שליטה. וחוויות עצמי כיצור אחר. עם אופן מחשבה אחר. עם רגשות אחרים. צרכים אחרים. הכל בבת אחת. וגם אם אלו דברים שהם באמת חלק ממני. עדיין. הריכוז העוצמתי הזה בלילה הוא סבל בשבילי. סבל שאני גם לא מצליחה לשלוט בו. לווסת. לאזן. לכוון. כלום. כלום לא מספיק לו. וכל הלילה נעשה לי כמו תחרות כפייתית עם עצמי. על כמה אוכל לגרום לעצמי לחוסר שליטה. לכאב. עד כמה אוכל לתת להתמכרות לנהל אותי בלי קרן אור. עד כמה אוכל לדחוף את עצמי עוד ועוד ועוד. שהדחפים רק יגדלו. ורק לא יהיה לזה סוף. שיהיה יותר גרוע מגרוע. שיהיה יותר חסר שליטה מחסר שליטה. כמה שיותר לתת למשהו אחד בי לקחת את הפיקוד על הכל. למרות שבכל אני יודעת. זה לא שווה את זה. אבל הגוף. והרגש. הם לא מסוגלים. הם רק מוסרים לשכל אנרגיות מזלזלות. כמה הוא חלש לעומתם. אני יודעת שאני חייבת לישון לפני השעה עשר. כי ברגע שהיה הזאת עוברת. גם כל הכדורים בעולם לא עוזרים להפיל אותי מגודל האש המוכרת שבי. מגודל השליטה של החוסר שליטה. אני מקווה לפחות ללמוד מזה. ולהשתדל לשמור בינתיים חוויות כאלה למקום בו אוכל לפנות לעזרה. לא בבית. לא כדאי. אני לא רוצה לדעת לאן זה יגיע. זה לא משנה כמה אני עייפה. זה חובה. זאת כפיה. אין בחירה אחרת. רק לחכות לעלות השחר. לקסם שקיבלתי לריפוי הקללה הזאת. קסם לא ברור. אבל אוטומטית. מיד. אני מרגישה אחרת ברגע שנעשה בהיר יותר בחוץ. פתאום השליטה חוזרת אלי. ואני מרגישה נינוחה. רגועה. צלולה. בת אנוש. כמה טוב שעכשיו אני צופה בזריחה. באותו דרך טבע שנותן לי מרפא פלאי. ולהיות ככה יחד עם השמש. ככל שהיא עולה להרגיש יותר ויותר איך גם הנשמה שלי חוזרת אלי. אני לא יודעת במה זכיתי שיש לי קסם כזה. אבל אני כל כך נהנת מהרגעים הקצרים בהם הוא פועל עלי ומעלה בי את השפעת האור והחיים שבי.
הנה. שיתפתי אותכם. עכשיו אלך לסדר את החדר ולהתבונן ליום חדש. אבל חשוב לי כל כך לשתף אתכם. בסבל האיום הזה. כל כך כל כך איום. כל כך איום. כל כך איום. אני כל כך רוצה לטפל בזה. להיות מסוגלת להיות שם גם בעצמי. ולא רק לשלוח את הגוף שלי לבד למערכה. אוי זה סבל איום איום. זה נותן לי אמונה ברורה ההמצאות גיהנום. זה פשוט עולם מקביל. של כמה שעות של גיהנום. ייסורים רוחניים איומים. אוי זה נורא. אני תמיד תוהה לעצמי אם זה קשור להתמודדות עם הצדדים והמעשים האכזריים שלי. כנראה שכן. וכנראה שכרגע זאת עוצמה שרק בניתוק בין העולמות תוכל להיות מוכלת. אני רוצה לאחד בין העולמות. ליצור ביניהם שיח. זה יהיה מורכב אני בטוחה. יהיה קשה. אבל אולי כדי למצוא את גן עדן אני צריכה קודם להסכים ללכת בתוך הגיהנם.? זה גיהנום. ייסורים חוץ גופנים שקשה לתאר. טוב לי שאני יכולה לתאר לכם קצת. וללמוד מזה על עצמי עוד. תודה שאתם מקשיבים. שיכולה להיות לי תחושה קלושה אפילו שאני לא לגמרי לבד בגהנום הזה.