כואב לי, אני מתפרק, הדבק לא מחזיק מעמד, אני חושב על הרצפה מנסה לחבר את הפאזל של חיי ופשוט לא מצליח, אני מפחד, בעיקר מעצמי.
ופאקינג לא נולדתי למשפחה עמידה ואין לי את היכולת להתמיד בעבודה, ומאבק על אוכל ועל חשבונות מפרק אותי לגורמים.
אז איך אקבל שיחות שיעזרו לי לחבר את עצמי, איך אגיע לפסיכיאטר שבאמת מבין משהו ולא פותר אחד כמוני ב5 מג ציפרלקס ותחזור אליי עוד חודשיים.

אני ממש רוצה למות, לעבור אור אדום ולשחרר את הידוק הקסדה, לתת גז ולעצום עיניים ולצערי זה כבר כמעט קרה , אבל הנסיכות הקטנות שלי זקוקות לאבא, ואני לא מצליח אפילו להתקלח בלילה, או לחייך אליהן כשהן ושאלות אותי למה אני עצוב, אני בסוף כוונתי אל מול המערכת ואל מול עצמי.
כשכואב לי אני פוגע בעצמי, זה מה שאני יודע , אף אחד לא לימד אותי אחרת, נגמרו לי הכוחות כך שכרגע מתחיל להיות אדיש לעצמי ולסביבה.
אוףףףף, לא אמות משיבה טובה, את זה אני יודע, סרטן או משהו בסגנון יתקוף את המערכת זה בטוח, רק מהמעט שנשאר...להשאיר זיכרון טוב לבנות שלי, זו בקשה כל כך מוגזמת ?
כאילו יש מערכת בריאותית, איפה את לעזאזל, יותר ברור מזה כבר אין לי איך להביע.

אני מביט על סכין המנתחים שיש לי במגירה, וזה פיתוי גדול להעביר אותה על הגוף במקומות שלא רואים, כי זה מביש.


אין לי למי לספר, אף אחד לא באמת רוצה לשמוע דברים כאלה, כולם נאבקים כרגע, ואני כורע חרישית על ברכיי וממתין בשקט ובדמעה לגרזן שינוח על צווארי