הייתה צריך לחתום קבע לכל החיים. עם לא הייתי משתחרר היום כבר הייתי רס"ן. אבל לא הייתי צריך "לראות את העולם האמיתי".

לא צריך להלחם עם הטבע צריך לכוון אותו לטוב וגם הטבע העצמי יש חברותים ויש לא בודדים יש אנשים שמתעמקים בעולם הפרטי שהוא הכללי

יקר, כולנו באופן זה או אחר "שונים" מאחרים יחד עם זאת לכול אחד יש זכות קיום כמות שהוא. אני לא מאמינה בגזירת גורל של בדידות אבל אני כן מאמינה שלפעמים אנחנו מגיעים למצבים (אני יודעת הייתי בהם) שאנחנו צריכים להשקיע מאמץ ואנרגיה כדי ליצור לנו את קבוצת החברים המתאימה. במסגרות קשוחות כמו בצבא המציאות מכריחה את בני האדם להיות ביחד ומתוקף כך שהם עוברים הרבה חוויות משותפות הם מתחברים. באזרחות קשה למצוא כאלו מסגרות - ההתחברות נעשית סביב התאמה ולא תמיד חשים את ההתאמה האישית במפגשים הראשונים. הפתרון הוא מציאת מסגרות קבועות כמו: עבודה, חוגים, התנדבות, קבוצות השתייכות שונות שמחברות בין האנשים לאורך זמן וכך נוצרים קשרים. מה דעתכם?