*אני מקווה שזה לא יותר מדי. אבל בתור נפש אמן אני מרגישה שחובתי לתת גם מעומק דם לבי. אז הנה אני מנסה*

לא שוב. לא שוב.. הפחד הכל כך עמוק הזה מכרסם אותי מבפנים.. זה לא משנה כמה אני אוהבת את החיים. מאמינה בהם. רוצה בהם. הוא פשוט כופה עלי את המוות. הוא פשוט גורם לי לצרוח מבפנים שאני רוצה למות. די. לא יכולה יותר. אבל אני רוצה. אני יודעת שמשמעות החיים הם הרבה הרבה יותר מאשר המשמעות של טוב ורע ונעים וסבל ושמחה ודיכאון. והכל. אני רוצה את החיים! אני רוצה לממש את המתנה הכל כך מיוחדת שהם. "ובחרת בחיים".
אני רוצה כל כך.. לתת בעולם הזה. לשמח את הגוף שהנשמה שלי נמצאת בו.
אני כל כך רוצה.. כל כך.. יותר מהכל. זה מה שמחזיק אותי. אני כל כך רוצה.. אני כל כך רוצה..
אבל בהווה. במציאות. מבפנים. הנשמה שלי צועקת לצאת. לסיים. להתאחד עם הגיהנם. ואני סובלת כל כך. מלהרגיש ולחוש דברים שלא מציאותיים. זה עמוק יותר. זה החושך שמכרסם אותי מבפנים. זה הפחד הכל כך עמוק הזה שמשתלט עלי. על האישיות שלי. על החוויה שלי. מעבר לכל דבר אחר.. בלי שום היגיון. בלי שום סיבה. בלי שום סיבה עכשיו.
ואני מתפתלת מכאבים לא קיימים. לא מציאותיים. הצעקה בראש שלי. בלב שלי. בכל הגוף שלי. מכל עבר.. לא עוזבת אותי. צועקת כמו צעקה של סרט אימה. כאילו שד נכנס לתוכי. זה לא הגיוני. זה לא מציאותי. הסבל האיום הזה. הכאב הזה.
זה עולם מקביל. מציאות מקבילה. אבל היא כל כך עוצמתית. היא הרבה יותר דומיננטית לי מהעולם האמיתי. השד הזה. הוא חווה בשבילי.
ואני יודעת שגם זה.. זה לא רק בשבילי. אני פוגשת סבל של העולם. צעקה של העולם. וככל שאני אצליח לפגוש את זה. ולרפא. ולהתגבר. אני אוכל לתת מזה בעולם. אני אוכל לעזור לאחרים בחושך שלהם. בסבל שלהם. אני אוכל לראות אותם. כל מה שצללים מסתירים.
ואני מתפללת כל רגע. שככה יהיה. וזה מה שמחזיק אותי. אני כל כך אוהבת את העולם הזה. אני כל כך אוהבת את האנושות. כל כך רוצה בטובת כולם. באמת באמת. באמת ובתמים. אני כל כך רוצה להשאר פה. וללמוד איך להפוך הכל לקבלה וממנה לנתינה. אני יודעת שיש כל כך הרבה מה לתת מהחושך הזה.. אני יודעת שנפילה היא לא רק בשבילי. יחד איתי אני גם מרימה אחרים. שלא יכולתי להרים אם לא הייתי נופלת. שלא יכולתי לראות אם לא הייתי נופלת.
אני יודעת שבאמת באמת אין כזה דבר נפילה. אין גבוה ונמוך. תמיד אני חלק מהעולם שתמיד בעליה. וההליכה הזאת אחורה היא לא באמת הליכה אחורה. היא לקיחת תנופה. אני יודעת את זה. וזה מחזיק אותי. רק לדעת. לדעת גם בלי להרגיש.
ויחד עם זה. יחד עם כל האור שבתוכי. וכל הידע. וההעמקה. והרוחניות. וכל מה שאני עמלה עליו. יחד עם כל זה אני פוגשת את הצעקה האיומה הזאת. שברגע הופכת אותי לגופה. לבנה. חיוורת. מפוחדת. שאיבדה שליטה על הרגש. ועל הגוף. ועל המבט על העולם. שהחליף אותו עולם דמיוני ודומיננטי יותר ממנו.
בן רגע תפיסת המציאות נמחקת. אני יודעת שיש מציאות. אני יודעת מה יש כאן. מה העובדות. אבל החוויה. החוויה חווה משהו אחר לגמרי מכל זה. המראות בראש. אני יודעת שזה לא אמיתי. וזה לא מונע ממני לראות את המציאות. אבל היחס. התחושה. היא כאילו באמת אני במקום אחר. עם מציאות אחרת. מראות אחרים ממה שיש כאן. ואליהם אני מגיבה. לא אל המציאות.
רק אותם אני מרגישה.
אני צריכה. אני צריכה שמישהו יהיה כאן. וייגע בי. ויגיד לי עם קול מהעולם הזה. שיגיד לי שאני מחוברת. שיגיד לי מה יש במציאות באמת. למרות שאני יודעת. שיגיד לי. ולא יוותר. שיגיד לי רק שאני מוגנת. שיגיד לי רק מה המציאות עכשיו.
שיגיד לי את כל מה שאני יודעת. ולא יודעת. שיאמין בי. גם כשאני ככה. מישהו. שיחזיר לי את האפשרות להתחבר אל המציאות. גם אם אני מנותקת כל כך. גם אם יש לי עוד עולם. אחר. שלא כאן. שאני מתמודדת גם איתו. והוא מכרסם אותי. מוציא ממני דיבור שונה. רגשות מוגזמים. התנהגות לא תואמת. הזיות.
אני לא יכולה לבד. אני לא מצליחה להתחבר לבד.
הסבל הזה.. הלא קיים הזה. בשבילי הוא יותר מקיים. יותר חזק מדברים קיימים. אני מתפתלת מכאבים. מסבל. אימה. הגוף כבר לא שלי. הרגש לא שלי. הנפש. הכאב הזה. הצעקות האלה. הצילו.. אני רוצה להפוך אותם לתרופות. אני יכולה אני יכולה!! אבל הסבל הזה.. אוי הסבל הזה.. הצילו.. הלוואי שהיה פה מישהו. אני לא רוצה למות באמת.. אבל זה מכריח אותי. זה רוצה בשבילי. זה מכרסם אותי מבפנים. הצילו. אני מתפתלת מכאבים איומים ולא קיימים בכלל. אני כלואה בעולמות האלה.. אל תפחדו ממני בבקשה. תעזרו לי. זה התפקיד שלי. זאת הדרך שלי. תעזרו לי גם ככה להתחבר לעולם. תעזרו לי להתרפא. ולרפא.. ליצור. הכאב נועד להפוך לאמנות.. אוי הכאב הזה הכאב הזה.. הצילו.. אל תפחדו ממני. מהפחד שלי. בבקשה. הצילו..

#ייסורי אמן.