השתחררתי בפברואר 2018
מאז התחילו להתפרצץ אצלי חרדות
התחלתי טיפול פסיכולוגי בשיטת פסיכו-אנליזה במשך שנה וחודשיים שבסופם הרגשתי מיצוי
אבל חרדות עוד היו, בייחוד חרדה חברתית(היום גם בגיל 25 מתקשה לפתח קשרים, ובעיקר לתחזק אותם, שיחות של אחד על אחד במיוחד עם נשים יכולה להביא אותי לחרדה של ממש)
אז הלכתי לטיפול בשיטת CBT שמיועדת למחשבות טורדניות ודפוסי חשיבה מעוותים
שם באמת למדתי יותר ויותר על דפוסי החשיבה שלי ולמדתי איך להתמודד עם עיוותים אלו.
הבעיה שבפועל עדיין יש לי מחשבות מוזרות, לא מעט על מוות(לא שלי), כל הזמן חושב שבגלל היחסים של ההורים בבית וחוסר הרגישות וההכלה מצידם זה צילק אותי ואני מפחד שזה הגיע למצב של אל-חוזר שאני לא אוכל לעולם לחיות חיים שקטים ורגועים.

ההורים בילדות רבו המון ועד היום יחד, למרות שאין שם שום אהבה.. נטו נוחות מצידה של אימי שחיה על חשבונו של אבי, קרה אליו ומנוקרת ומצד שני לאבא שלי לא חסר, הוא אדם קשה, קצר רוח, עצבני..
זה גורם לי לפחד שבגלל שזה מה שהכרתי בבית זה מה ש"אזמן" לי ושזה הגורל שלי להיות כמו אבא שלי - לחיות עם אישה קרה שלא מביעה כלפיי חיבה ואהבה, אני יודע שזה לא מגיע לי ואני יודע טוב מאוד שיש לי המון מה לתת, אבל המחשבה על זה לא עוזבת אותי!

מרגיש שלעולם לא אמצא עבודה(אני סטודנט אבל גם אם לא הייתי אני חש חרדה להכנס למקום עבודה חדש), שלעולם לא אצליח לפתח שיחות פתוחות עם אנשים מבלי להיות בסטרס ולחץ על מה אדבר איתם, ומה לשאול.
יש לי קטע עם הזיכרון שלי, מאז גיל 15 בערך עוד באיבחון של הקלות בתיכון ציינתי קושי עם הזיכרון שלי, שליפה וניהול שלו.
לא זוכר תוכן של שיחות אלא יותר תחושות שלי ממה שהרגשתי באותם רגעים של שיחה, לא זוכר דברים פשוטים ששניה לפני סיפרו לי עליהם..
מתקשה מאוד לזכור שמות ועוד ועוד.. הפסיכולוגית אומרת שזה מהחרדות ואני מתקשה פשוט להאמין לזה.
הלכתי לנויירולוג והוא הסתלבט עלי ואמר שאם אני רוצה הוא יפנה אותי לפסיכיאטר כדי שהוא יסביר לי טוב יותר שאני צעיר ואין לי כלום..
לא יודע כבר אם באמת יש לי משהו או שמרוב השנים שעברו יצרתי לעצמי עיוות חשיבה נוסף.. אבל אני באמת מרגיש שמשהו לא עובד קשורה בראש שלי.

זה לא שהטיפול לא עוזר, אני כן לומד לקבל ולאהוב את עצמי יותר.
בעבר שנאתי את עצמי שבתור גבר סטרייט אני רגיש וחווה קשיים נפשיים והייתי כועס על עצמי שמי תרצה גבר כמוני כל כך שרוט מהבית ומהיסודי(חרם חברתי 3 שנים שתרם לא מעט).
פשוט מרגיש עדיין חסר ביטחון, לא מצליח לעבור שבועיים רצופים בלי שבירה של יום-יומיים
זה משפיע על הלימודים שלי, אין לי חשק לשבת ללמוד
ואז זה שאני לא לומד גורם לי להרגיש לא אחראי מספיק מה ששוב - מוריד לי את הערך העצמי.
אני עובד עצות, וכשאני משתף את הפסיכולוגית שלי על התחושות האלה אז היא אומר שזה לוקח לפחות שנה עד שאני מצליח לשבור את דפוסי החשיבה הללו אבל אנחנו כבר קרוב לשנה בטיפול והמחשבות והתחושות עוד שם..

שוקל ללכת לפסיכיאטר כדי שיביא לי ציפרלקס או אני לא יודע מה
כי אחרי 3 שנים של טיפולים פסיכולוגיים, אני תוהה אם זה יעזור לי בעתיד למצב שכל החרדות והפחדים יהיו מאחוריי.
אופציה נוספת היא ללכת לסדנה שנקראת "מהות" או "מקור" של ארגון בשם הומניקיישן.