מצלצלת בפעמון , הוא לא עובד אז דופקת קלות.

כמה צעדים והיא פותחת .

מה העניינים? שואלת בחיוך.

מה נשמע אני מחזירה ונכנסת .

אני יושבת על הספה הרגילה שלי והיא מתיישבת מולי..

טוב, ספרי מה קורה?
היא אומרת

אני מתחילה לספר על כל האספקטיים בחיים..
על זה שיצאתי עם בחור שבתמונה היה נראה עם שיער אבל בפועל היה לו רק הצדדים של הראש והשאר קירח לוץ מ3 שיערות
והיא צוחקת וצוחקת כמעט מתפרצת מצחוק מהתיאורים שלי..

אחר כך אני ממשיכה לספר על הדחפים למתוק שגברו השבוע

על זה שהעבודה שלי עדיין לא בטוחה לשנה הבאה
שזה משפיע עלי שאני לא ישנה טוב ומודאגת .

אני מספרת לה על חול שקרב ובא, 9 ימים עם המשפחה
ומתחילה לבכות. הדמעות עולות ועולות
כמו סכר ולא מצליחה להפסיק.
מספרת על החששות מהדינמיקות החששות מהאוכל

והיא מזכירה לי שאני במקום אחר לגמריי משהייתי .
אני לא הקאתי ולא בילמסתי שנה וחצי ואני הדרך מעולה..

ואני לאט לאט מפסיקה לבכות ומקשיבה.
לאחר מכן עולה על המשקל

החיל ורעדה( עדיין לא נרגעת מזה)

אני לא מסתכלת על המספר כך קבענו לפני חצי שנה.
היא אומרת לי שאני יציבה מאד.

ושהכל הסדר ואני חוזרת לנשום אחרי המפגש איתה