פגעת בי. הכאבת לי ממש. ואתה, האדם שאמור להיות שם עבורי, לתמוך בי, לאהוב אותי, אדם שאמור להיות לו אכפת ממני - ממך זה הכי כואב. וזה לא נראה בכלל שלך זה מזיז. וזה רק עוד יותר כואב.
אתה מוצא הצדקה לכל דבר שאתה עושה. אז גם הפעם זה אני אשם. אני זה ששיתף פעולה עם ההתנהגות שלך. גם כאן אני הדפוק. ואתה? אתה בסדר. מה כבר עשית? התעלמת ממני 5 ימים. ישנת איתי במיטה כשיש בינינו קיר בלתי נראה. אז מה? אני זה שלא יזם, שלא דיבר, שלא פעל... אתה בסדר.
רצית לעזור לי בגידול של הילדים. אתה בכלל מבין מה זה אומר? כשהתחלנו את הקשר, התגאיתי בזה שאתה אדם בוגר, שאתה לא כמו אחרים בגילך, שאתה חושב אחרת. ידעתי שאתה החבר הכי טוב שלי, זה שתמיד נמצא שם עבורי, זה שאני יכול להסתמך עליו. ופתאום הכול התפרק.
לגדל ילדים זה לא אומר רק להאכיל, לקלח, לקנות להם דברים ולהרדים. זה גם אומר להיות שם בשבילי. זה אומר לתמוך בי כשאני צריך את זה. וכשהילד צורח וכואב, ואני כרגע מתפעל את האירוע, אני מצפה שתגבה אותי ותהיה שם עבורי. שתראה לי שהכול בסדר כמו שאני מראה לו. לא ציפיתי שאתה תהפוך תוך רגע להיות ילד נוסף. כזה שאני צריך לגדל, לחנך, להגיד לו מה אסור ומה מותר, מה הגבולות ומתי מספיק. ואיכשהו ציפיתי שתבין. ציפיתי שתכיל אותי באותו הרגע ותבין. כל כך אכזבת אותי.
אז נכון, כשאתה כולך עצבני וכועס, כשאתה קוטע כל משפט שאני אומר - אני לא רוצה לדבר איתך. אני פשוט לא מסוגל. אין עם מי לדבר בכלל. ואז הדרך שלך לפתור את זה היא להחזיר לי? 5 ימים של התעלמות מוחלטת?
הקטע הוא, שלפני שהיינו יחד, ידעתי שאתה שם בשבילי. ידעתי שאם יש משהו - תמיד תהיה שם. והרשיתי לעצמי להיפתח, לספר לך הכול, דברים שאף אחד לא יודע. אמרתי לך שאתה היחיד שאני עושה את זה איתו, ושזה כל כך קשה לי, שאני לא רואה מצב שיהיה מישהו נוסף כזה. בטח לא בקלות או בקרוב. ועכשיו, עכשיו כבר אין לי אם מי לדבר. כי כשאתה האויב - אני לא יכול לדבר איתך. ואיך בכלל הגענו למצב שאתה ואני אויבים?
אז מה חשבת? שחיבוק יספיק עכשיו? שתגיד לי "תתאפס על עצמך" יסדר את הכול. הרי ראית כמה כאבתי וכמה החזקתי. ראית. ושתקת.
כואב לי עכשיו כמו שלא כאב לי המון זמן. כואב לי ששוב חזרתי למקום שאני מייחל לא להתעורר בבוקר. כואב לי שאני כל כך מכור אליך, שאני לא מסוגל לחשוב על החיים שלי בלעדיך. כואב לי.