אלוהים כמה קשה לי עם העובדה שאני סובלת מדיכאון o.cd וחרדות מה שמגביר את הייאוש זה שאת רואה פוסטים של אנשים עם נכות פיזית, עם ניוון שרירים, עם מחלה שיש להם שק מחובר לגוף והם ממשיכים לחיות כרגיל
כמה קשה זה להרגיש חריגה בנוף שאת משוגעת כי את לא מצליחה ללבוש בגדי חורף, גינסים, בגדי קיץ, בגד ים , ללכת לעשות גבות ,שפם, צבע בשיער, נמנעת מללכת לרופאים ובעיקר מאוסה מהחיים
אני לא מבינה איך מישהו עם ptsd נלחם על החיים שלו וקם כל בוקר באנרגיות שיא וחי עם זה בשלום
אתם לא מבינים כמה אני שונאת את עצמי שאני רואה פוסט שפחד זה עניין של מחשבה
וזה הבעיה הכי גדולה שלי שאני מפחדת מהחיים ומלהתבגר כי אני לא רואה את עצמי מולטיטאלנט
מפחדת מלקחת אחריות על אנשים, למדתי תואר טיפולי וואלה זה נזרק לפח כי אין לי אומץ לעבוד בו , אין בי ביטחון
אין בי כלום, כמה אני שונאת לראות אנשים עם שמלות, עם ילדים , נוסעים לחול ומכייפים , בונים בתים או משכירים
לא מפחדים מלאן שהחיים יובילו אותם
ואני מבינה שלמרות התגובה של אורית הסימפטית את באמת לבד 9 חודש אני מתלוננת שאני מפחדת שיגעו בי מינית אז איך אני אהיה בזוגיות, יעשה בדיקות אינטימיות של נשים
נמאס לי כבר להילחם בכלום, בריקנות, בתחושת הצפה , בלהצליח להתקרבן על כל דבר אבל לא להצליח לעשות עם זה כלום
אני מפחדת מהריון ולידה מבחינתי זה אות קלון לזה שאת לא בתולה שלא יחשבו עלייך דברים לא טובים מן תעודה לזה שאת כבר לא בתולה, בכלל מפחדת מאולטרסנד שזה מצלם את האיברים הפנימיים מפחדת מלקחת אחקיות על ילד או ילדה שאני אצטרך לפרנס אותה ולדאוג לה להכל לכל החיים כי היום גם אחרי גיל 18 נשארים אצל ההורים ומי אמר שאני אצליח בזה זה נראלי כל כך גדול החיים וקשים שיש לך ילדים מצד שני זה שלב שהרבה בגיל שלי עושות אותו , יש בי משהו מציק שאני לא מצליחה לראות את עצמי מתמודדת עם זה , הורות זה נראלי משהו שהוא כל כך חשוב וכל כך אי ודאות את לא יודעת עם מה יוולד הילד, את לא יודעת איך תתיחסי אליו , את מפחדת להזיק לו, את מפחדת מזה שהוא תלוי בך רגשית וכלכלית
יש טת המנטור הזה אלכס דניאל שנראה שלא משנה מה הוא נוזף באנשים מהסוג שלי ודי מוציא את כולם מהבעיות שלהם ואולי הוא צודק שפסיכולוגים לא באמת עוזרים לנו אוף רני כל כך מבולבלת
גם איזה פחדנית כל הזמן אני צועקת שאני רוצה למות כי יש לי את כל הסיבות ההגיוניות לזה ושעד סוף סוף נרדמו אלה ששומרים עליי הבטתי מהחלון מהקומה ה 4 כלפי מטה זה היה נראה מפחיד והרוח הקרה נשבה עליי ושקט דממה הצלחתי רק להוציא את כפות רגליי שמעתי רעש מקווה שעכשיו אף אחד מהשכנים לא ראה אותי כי זה גם ocd שמפריע לי מה שחסר לי שירכלו עליי שאני משוגעת או שניסתי להתאבד כשאני עוד בחיים
אני חדלתי מהמעשה עצמו אוף איזה מטומטמת עכשיו אני גם בחוסר ידיעה אם מישהו מהשכנים ראה וגם נשארתי בחיים למרות כל הסבל שלי
אני פשוט לא מצליחה להשים לזה סוף
אוף אני עצובה נכון שאף אחד לא ראה את הרגליים שלי מהחלון
בדרך כלל אני שואלת את אמא שלי כשאני בחרדה ממשהו אם זה קרה או לא
פה אני לא יכולה לשתף אותה במה שעשיתי אך לא הצלחתי לא רוצה לחשוב אפילו על התגובה שלה
לגבי מטפלות , אני באמת חושבת שהמטפלת שלי היא פזיכולוגית קלינית אני אצלה כבר 3 שנים , היא מכירה אותי טוב והיא בעצה אמרה לי שזה נכון שהטיפול אצל כל מטפל מוגבל ל 50 דקות ולא משנה מה אף אחד לא יסע במקומי באוטובוסים, ברכבות, ילך במקומי לקניון, יעבוד במקומי משהו שאני מרגישה שהשתגעתי ולא מסוגלת להיות מול המחשב ומפחדת ממצלמו. שלא יצלמו אותי מזום ממילים מאנגלית קאני גרועה בזה משיתוף פעןלה מלקחת חלק על חיים של אחרים
הפחד הזה שאת תצטרכי לדאוג לפרנס נגיד את הילד שלך ולא תוכלי או תזיקי לו פיזית או נפשית כי את מרגישה חסרת ידע ומבועתת מהכל
בקיצור יש עוד מלא דברים ואני מטומטמת שכזאת רושמת ובוכה על הדברים כאילו שזה מה שיעזור
אני צריכה אומץ להשים לזה סוף
מוות אינו הגדולה ברעות. רע ממנו הרצון למות מבלי היכולת לכך.