מרגיש לי שאני כבר אחרי עצב. כבר לא מרגיש עניין בחיים או בלהילחם עליהם. הם נראים לי מטלה חסרת משמעות. אם אין הנאות, אין משמעות, אין עניין במה שיש לעולם/אנשים להציע אז למה להתעורר כל בוקר לעבוד, לאכול, להתקלח. עכשיו התשובה תהיה "כי זה יכול להשתנות" אבל נגיד וזה יכול האם זה שווה את הכאב הנוראי הזה? האם זה יהיה שינוי עד כדי כך טוב שאנע אגיד וואו איזה מזל שבחרתי לחיות את הגיהנום הזה? למה לא להתאבד ואז לקבל רק תוצאה אחת בלי כלום. אני מאמין שהחיים הם טעות ושעדיף לא לחיות כלל