אנחנו נוהגים לשאול.

ואנחנו רגילים לענות ש...  "עבדים היינו לפרעה במצרים" וגם להגיד בקול רם את עשרת המכות ולחפש את האפיקומן או להחביא אותו בעצמנו.

אנחנו חושבים על כל מה שהשתנה לנו, וחוששים שעוד דברים יתחילו להשתנות לנו, אז אנחנו מדפדפים קדימה בהגדה, ומביטים על התמונה של בני ישראל החוצים בבטחה את ים סוף, צועדים בעקבותיו של משה שחצה אותו עבורם לשניים.

אנחנו מחפשים את הסדר, את המקום המנחם שיכול להקנות לנו מעט יציבות, מחפשים  בתוכנו את מה שנראה בלתי אפשרי למצוא בחוץ, את מה שיכול להחזיר לנו את שאבד לנו. מחפשים את ההגדה הפנימית שלנו.

אין לנו שליטה על מה שנשתנה, אבל יש לנו את השליטה על עצמנו וזה הרבה, יש לנו את השליטה על המחשבות שלנו, ועל הפעולות שלנו. והיא יכולה לברוא למעננו עולם חדש ומגוון. אנחנו יכולים לחשוב על תשובות לשאלות כמו  "מה נשתנה אצלי, מה אני רוצה לשמר, מה אני רוצה לשנות". השאלות האלה יכולות לשרטט לנו את המציאות שאנחנו יכולים לייצר עבורנו בתקופה הזאת. עצם חיפוש התשובה לקושיות כאלה הוא לפעמים המענה שיכול לאפשר לנו להישאר בלילה הזה מסובין. מסובין עם עצמנו ועם מחשבותינו, מסובין עם מי שקרוב אלינו, ועם מה שניתק מאיתנו. מסובין בלבבותינו עם אחינו החטופים, ומייחלים לחזרתם.

משוטטות באינטרנט גיליתי הערב שאני ככל הנראה

דמיסקסואלית

זה אומר שאני מחפשת קודם חיבור רגשי לפני פיזי

ושלרוב אני פחות מתעניינת בחיבור פיזי

זה באמת מסביר לי הרבה דברים

אני תוהה אם הפכתי לכזו בגלל כל הפגיעות המיניות

יש לי הרגשה שהן השפיעו לא מעט על הנטיות שלי

כתבתי על זה בקבוצת המשפחה, שגיליתי שאני דמיסקסואלית

אבא שלי ישר ביקר אותי ושלח מבול שאלות של למה אני אומרת כזה דבר ומה יש לי ושזה לא נכון והתחיל לשלוח כל מיני הסברים על זה ולהגיד שאני לא ככה ולא ככה וזה לא הגיוני

הוא קצת נבהל כשסיפרתי על זה, הוא פחד אולי לגלות שאני לא רגילה. 

בוקר טוב אבא, אני מזמן לא רגילה. ובעוד הרבה הרבה דברים שאין לך מושג לגביהם.

בכל אופן עבורי זה עושה קצת סדר והבנה שאני לא כזו.. מוזרה. פשוט לא הבנתי קודם לאיזו קבוצה אני שייכת.

כל הזמן מדברים על מה קורה ואיך אפשר לעצור פגיעה מינית , 

אבל אף אחד לא מדבר על היום שאחרי ... 

אז מה באמת קורה ביום שאחרי ? 

השמחה עוברת לעצב 

צחוק עבר להתקף חרדה

זכרונות הופכים לסיוטים ופלאשבקים 

תחושת בטחון הפכה לתחושת פחד

סוכריות פשוטות הפכו לכדורים

גוף נקי ופשוט עבר לגוף מחולל ומצולק

ובעיקר 

נפש בריאה הפכה לפוסט טראומה !! 

ואם כל זה לא מספיק 

אז גם לא מדברים על כל ההשפעות של אחרי 

על הדיכאון, האובדנות, הפגיעות עצמיות

ו... בעיקר על הפגיעות המיניות שרק ילכו ויתגברו ...

 מאותו יום חמישי של לפני שבועיים -

המצב שלי רק מדרדר בקצב מסחרר 

הדיכאון שמתגבר

אני יכולה להיות ימים שלמים בלי אוכל 

זה להרגיש מצוקה בלי שאף אחד רואה 

זה לנצל כל הזדמנות קטנה בשביל פ.ע. 

זה אפילו להשתמש בגוף "שלי" בתור פגיעה

זה פשוט להרגיש זונה וירטואלית - מה הכוונה? 

הכוונה זה לחפש כל גבר אפשרי בשביל לשכב איתו ואז לבטל לו בדקה 99 מהפחד 

זה למכור את הגוף שלי ולשלוח לו כל תמונה אפשרית 

זה "לקיים יחסים" דרך תמונות וסרטונים

זה להרגיש שהגוף כבר לא שלי 

זה להרגיש שאין לי שליטה על הגוף 

זה פשוט להרגיש כמו "בובת מין"

זה לחכות בקוצר רוח ואפילו להתפלל שיגיע מהר הגבר הבא שיפגע, שיגע, שיחולל את הגוף ואת הנפש 

ובעיקר זה לחיות בפחד 

פחד שכבר איו לי שליטה 

על עצמי 

יש משהו/משהי שרוצים לדבר סתם? פשוט משעמם לי ומעדיפה לדבר מאשר לחשוב מחשבות לא טובות 

24.4.2024 12:45pm

כל העולם מסתכם

בטעויות

מילים מילים מילים

אסונות אסונות אסונות

סוף העולם מגיע

או לפחות סוף העולם שלי

איך מדברים על רגשות

כשאף אחד מעולם לא נתן להם שמות

איך אני אמורה לדעת להבחין?

אם אני מבולבלת ומה שקורה אצלי חדש ולא ברור

איך שולפים אותם מהראש כשהראש בכלל לא איתי?

אני רצה ורצה ורצה

רודפת אחרי משהו שלעולם לא אשיג

כמה עוד אפשר לרוץ

לשום דבר שלא יגיע עלינו בקרוב

אולי הוא יגיע? למה סקרנות? למה תפילות?

העולם מסתיים עכשיו

כואב לי הכל

עד שזה כואב פיזית

כמו סכין שננעצת ומסתובבת

ישר בתוך הלב

והראש והבטן והידיים והרגליים והגב ומה שבניהם

ועצוב לי ורע לי ובודד לי

הכאב הזה מכבה הכל

אין לו מילה אחרת

אין לו עוד שמות

לכאב הזה 

חיפשתי ימים על גבי ימים ולילות על גבי לילות

ולא מצאתי לו מילים נרדפות

אבל הוא לאט לאט הורג אותי

וזה מרגיש כאילו

אף אחד לא רואה את הפיל שבחדר

את מה שחוויתי

מנסים להפיל את הכאב על אשמת כאבים ישנים

כאילו מעולם לא הייתי שם, כאילו לא קרה שם כלום

כאילו אין לזה משמעות או משקל או השלכות 

כאילו אני מדמיינת הכל

זה לא חשוב, אין לזה מקום

מנסים להאשים את כל השאר

מה היה כשהיית תינוקת והבית ספר ואמא ואבא

והכל זה כתוב מאלוהים

לפחות את חיה הם אומרים

זה הכי חשוב

אבל

למה זה דבר טוב? 

אם הלב שלי ממשיך לפעום על חשבון לבבות אחרים?

אם אני האובדנית עדיין חיה ויש כלכך הרבה מתים?

אם אני בחיים אבל החיים שלי הם לא חיים?

הריח של הגופות השרופות לא יוצא לי מהאף

כל מקום שאני הולכת הוא שם

קורע אותי מבפנים ועושה בחילה

אי אפשר לאכול ככה כלום

הוא נעלם רק עם הרבה חומרים משני תודעה

סמים ואלכוהול וכדורים וכל מה שיש

רק להעלים את הריח והצרחות והתמונות מהראש והתחושה של הידיים שלהם והמגע שלהם עליי

רק לכמה רגעים

רק להרגיע את הדחפים האובדניים

להחזיק רק עוד דקה

תמונות קרועות של אנשים מרוטשים

של נשים נאנסות וצורחות עד שהן מתות

של גברים חסרי איברים פתוחים ומרוסקים 

של ילדים

פאקינג ילדים מתים

מאות גופות על הרצפה

עשן סמיך עולה מהרכבים השרופים ולא מכסה כלום

למה אין ערפל היום?

והצרחות אלוהים הצרחות, כאב כזה טהור ופחד שמקפיא את הדם

אני שומעת את הצרחות כל לילה 

רואה אותם נשרפים גוססים מתים

אני מרגישה את הידיים המחוספסות שלהם עדיין עליי

את הגוף המגעיל הזה מעליי

מזיע ומסריח מזיעה עם מריחות דם עליו

הוא כבר רצח היום

גם השני

הם כבר רצחו והם עומדים לרצוח אותי

אבל יצאתי

איך יצאתי

למה יצאתי

למה לא היה ערפל?

אני נאבקת

עד עכשיו

לצאת משם

אבל לא מצליחה 

ומרגישה שכולם מתעלמים ממני עכשיו

ממה שקרה

הפעם לשם שינוי, אמא לא אשמה

אני בלבד אשמה

מי יוצא למסיבה בעוטף?

אני בלבד אשמה

אבל מרגיש שכולם מתעלמים ממה שקרה

שכולם המשיכו הלאה ואני עדיין תקועה

מבחינתי היום יום שבת 7.10.23 6:29am

הטילים מגיעים וערימות כלי רכב דוהרים לכיוונינו טנדרים אופנועים מהאוויר מהים ורגלית

באקדחים רובים מצ'טות ורימונים שלופים

רצח בעיניים

לי יש רק פחד

נשאר ממנו כלכך הרבה

יש בי יאוש

אני מותשת כלכך

20 שנה שאני חיה ולא הייתה לי אפילו הפוגה אחת

אני רק רוצה לרדת מהמסלול המהיר לאסונות

ולקבל טיפה אחת של מנוחה

להרגיש טוב שוב רק לדקה

אני כבר לא זוכרת איך זה מרגיש כשלא כואב

אני לא יודעת איך להסביר אפילו

כלכך הרבה שנים שהרגשתי אותם הדברים

רק פחד וחרדה 

רק פחד

פחד

היום יש כלכך הרבה מעורבב 

דברים שלא פגשתי מעולם

רגשות שלא ידעתי שקיימים

ואיך נותנים שם למשהו שהרגע נולד אבל כבר קיים ואת לא יודעת מה השם שלו? או אם זה באמת הוא?

אני רוצה למות

הדרך היחידה בה אף אחד לא יפגע ממני יותר

להזדכות על החיים שקיבלתי במרמה

בטעות כי רצתי שמאלה ולא ימינה והם מתים ואני כאן

להזדכות למרות שזה לא יחזיר אותם

להיפטר מרגשות האשם לתמיד

להיפטר מהבושה

עשרות עברו עליי כבר

אני זונה בחינם גם ככה

אז עוד 2 מחבלים

עם רובה לראש ויריות במעגל מסביב לראשי 

שלא אזוז בטעות

הפחד מחרמן אותם יותר

להיפטר מהתמונות בראש

להיפטר מהקולות שבראש

שאומרים לי שבכל באשמתי והדם על הידיים שלי

שאני צריכה להתאבד כי לא נשאר שום דבר טוב בי

שאני צריכה להפסיק לאכול

כדי שלא יהיה מה לתפוס

שאני צריכה להסתפר קצוץ

שלא יהיה מה למשוך

שאני צריכה למות

ככה לא יהיה יותר כלום

כואב לי כלכך

כמו מפעל רכבות שיושב לי על החזה ולא נותן מנוחה

אני מפחדת כמו שלא פחדתי בחיים

והרגשות אשמה הורגים אותי מבפנים

אבל

לא ריק לי 

הריקנות התמלאה בשנאה עצמית ודמעות שאני לא מצליחה לבכות ופחד ובושה וחרדה ויאוש

הכל מלא בי עד אפס מקום וכבד לי

כמה אפשר עוד לרוץ עם אבנים במקום דם?

אבל עברה יותר מחצי שנה

ואני לא מצליחה לשחרר

ואני שונאת את זה שזה עדיין כלכך כואב

שאני לא מצליחה לחזור לעצמי

שאני לא מזהה את עצמי יותר

אני אדם אחר

תוקפני וחסר סבלנות מבולגן ומעורער ומבולבל

אני מרגישה כאילו מישהו פוצץ בתוכי פצצה

שהרסה הכל ועכשיו כל הרגשות הם בשפה זרה 

כל המחשבות הם בשפה שכבר אינה קיימת

ולכי תחפשי מי יודע לתרגם את זה

תאלתרי

יותר גרוע את לא יכולה לעשות

עוד קצת ואני כבר לא פה

פעם הייתה נימת אירוניה וציניות בכתיבה שלי

בהכרזות שהרשיתי לעצמי לכתוב במפורש

היום כבר אין והנה הכרזה מפורשת

עוד קצת ויגמרו לי הכוחות

עוד קצת ואני מוותרת

עוד קצת ואני לוקחת את עצמי וסוף סוף

מתאבדת

עוד קצת יאוש

עוד קצת כאב

עוד קצת טריגרים 

עוד קצת אנשים שיאשימו את כל העולם

במה שקורה עכשיו

חוץ מהסיבה הברורה

הטריגר החזק שהצית את ההתרסקות

שאני פה בחיים בפוקס, במזל

שיצאתי מהגיהינום שנקרא החיים שלי להפוגה במסיבה, וכשהיא הפכה לגיהינום אפילו גרוע יותר גם ממנו הצלחתי לברוח בנס ולחזור לחיים שלי, שאחרי אותה מסיבה הפכו להיות יותר גרוע ממה שאי פעם היה ויהיה

בבקשה שמישהו יגלה לי איפה קונים קצת שקט?

יש לי חסכונות אני רק רוצה דקה אחת של מנוחה מהכאב הזה שמכווץ לי את כל הגוף ומייאש

מהפחד הזה

אני כלכך מפחדת

אני לבד במלחמה וכל מי שרץ איתי מפחד לדבר עליה

בעצם, מי רץ איתי?

הם מסתכלים מהצד

אני במרכז שדה הקרב

והם בבית 

אני רואה את הגיהינום קורה

והם שומעים עליו בחדשות

אני חווה אותו על גופי

והם בוכים מתמונות מצונזרות

אני לנצח אשאר לבד עכשיו 

הפער גדול מידי כדי לגשר עליו

אולי הגיע הזמן

או שלא

לומר בלב שלם שאני סיימתי את תפקידי פה

עכשיו כל רגע הבא יכול להיות

שכבר לא אהיה פה

או שכן?

אני אודיע בגדול

כשכן

אני לא אמות לשווא

אף אחד לא יוכל לפספס

בחדשות תופיע כותרת

"ניצולת נובה בת 20 שמה קץ לחייה"

אני אשאיר מכתב 

ארוך עם סליחה והסברים וביקורת ובקשות

עם הבטחה אחת בלבד

תדאגו שמותי לא יהיה לשווא

ואני סוף סוף אוכל לנוח

אולי

אני בסהכ רוצה

לא להרגיש כלכך רע כל הזמן

לא להיות עם זה לבד

לא להחזיק את זה לבד

לא להישאר לבד

אבל

איזו הפתעה

כמו תמיד

אני מחזיקה הכל

חיי חוויותי ומותי

הכל אני מחזיקה 

בידיים חשופות עייפות

ורגליים קרועות מדממות

הכל עליי

בגוף חשוף

כשסימני שאלה נורים לעברי

ואנשים מנסים להתעלם ממה שקרה שם

הכל עליי

הכל אני

כמו תמיד

אני מחזיקה את החיים שלי

את הכאב שלי

את המוות שלי

לבד

לבד 

לבד.

***אין סיבה לדאוג בינתיים אני לא מתכוונת למות***

נסעתי. אני בעיר מקלט. אבל גם פה יש דברים יותר טובים ודברים מאוד מטרגרים. כמו אנשים שלא מתייחסים אלי ולא רואים אותי ממטר. וזה כמובן משחזר לי את הכאב הנורא של אמא. 

חברת בני אדם יכולה ככ לרפא ויכולה ככ להזיק. אני מרגישה ככ בודדה. וככ כועסת. עבר עלי לילה ממש ממש קשה. אין לי את מי לשתף, ואני ממש עושה כל מאמץ לא ליצור קשר עם המטפל שלי בחג. זה מרגיש לי ממש לא לעניין. אבל ממש קשה לי. אני כל כך זקוקה לעוד עיטוף, לחיבוק, לתשומת לב. יש לי חבר אחד שכתבתי לו את השצף קצף שלי. התעוררתי כל פעם בלילה ואמרתי בקול אני שונאת אותה והכיתי באגרוף במיטה. ואז אני שונאת את החיים האלה. 

זה פשוט גהינום , שלא נגמר.

אני כל כך כל כך שבורה.

הלוואי שהייתי פחות שבורה.

הלוואי. הלוואי.

יש הפסקות מהגהינום הזה. את זה אני צריכה לזכור. מנסה להזכיר לעצמי. 

אני כל כך כועסת.

אני לא יודעת מה לעשות עם הכעס שלי.

אני כל כך כאובה.

אני לא יודעת מה לעשות עם הכאב שלי.

אני צריכה עיניים שיראו אותי. בטוב.

אני לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה.

אני פשוט מדוכאת ובודדה ולא מוצאת את הכוחות שלי בתוך עצמי.

אני לא מפסיקה לבכות. 

אני מרגישה כזה ייאוש.

02:50 לפנות בוקר...

אני לא מצליחה להרדם, אני אפילו לא מרגישה עייפות פיזית..

אני כן מרגישה עייפות נפשית ...

קשה לי לשמוע כבר על המצב שבחוץ, על הזוועות שמסתובבות להן.. 

שזה נראה לגיטימי לאמא שלי וגיסתי לדבר על פוסט טראומה והזוועות המזעזעות שעברו ועוברות הבנות בשבי מאז ה7.10 ...

שזה נראה לגטימי שכולם מתייחסים יותר לאחותי... 

שזה נראה נורמלי לאמא שלי להגיד כשהיא בעצבים שאני חולת נפש ושהכדורים לא עוזרים לי ושאני חייבת אשפוז... (מי מספר לה שאני 5 חודשים בלי טיפול תרופתי כי הפסקתי על דעת עצמי?!?) 

הכל נראה נורמלי ולגיטימי מאשר אני...

באלי לצעוק את זה שאני עם פוסט טראומה! 

באלי לצעוק את מה שאני עוברת!

הפלאשבקים והסיוטים גומרים אותיי כבר!! אני לא מסוגלת יותרר...

באלי לברוח, לצרוח את נשמתי...

אני יודעת אבל שאם אצרח אין מי שישמע אותי מהצד השני...

אני גם יודעת שאם אברח אין מי שיחפש אותי ... בעצם... אולי זה אפילו לטובה שאין מי שיחפש אותי... אני יכולה לעשות מה שאני רוצה... 

אני בטח מעיקה כאן לרובם, אני בטח סתם עוד אחת שמתלוננת כל היום ... 

קשה לי כבר כל כך ... אוףף ...

אני לא חשה טוב. לפרק פה זה אחד מהדברים שעוזרים לי. מחוץ לבית האופציות שלי הם טיפה יותר מוגבלים. יש גם קולות כמו הכרית שאני עכשיו נשענת עליו.  אולי אוסיף מילים  יותר מאוחר. עכשיו אקח תרופות ואבדוק סוכר שלא עשיתי הרבה זמן. ביי בניתוחים. 

על איום התאבדות שוברים אנונימיות ובכוח מצילים חיים. איום על בריאות פיזית לא גם חשוב? 

אני יודעת יש לזה תשובה אם כל המצווה לשמור על גופך ועל בריאות האיסור המפורש הוא רק בכוונה לפגוע בעצמך. זכות כל בן אדם (בוגר) לסרב טיפול. אבל במקביל מאיפה בה הזכות למוע לאדם בוגר לפגוע בעצמו אם כך הוא בוחר לעשות? משאנים על זה שהוא בטוח לא צלול הוא הוא כך בוחר לעשות. למה לא להבין שהכאב פשוט גדול מנשוא לא פחות ממחלה כרונית/סופנית וכאב פיזי בלתי נסבל. אשמח אם תגלו נכונות לדסקס נושא טעון זה. היי בינתיים. 

שאכפת לי מכם ואני חושבת עליכן.
לא אנקוב בשמות כי אולי אשכח בטעות מישהי,
אני מדברת בלשון נקבה לא כי אין גברים, אלא כי הרוב הן נשים.

רציתי לומר לכן ש... לפעמים אני מרגישה כמו איזה גל עכור עובר בשטח ושוטף את כולן, זה כשפתאום צץ פוסט אחרי פוסט שאני מרגישה כמה יותר קשה לכל אחת ההתמודדות.

רציתי לומר לכן ש... כמה נפלא אתן יודעות להגיב, לתמוך, לפרגן, לייעץ ולהיות שם אחת בשביל השנייה. אינטליגנציה רגשית ברמה גבוהה.

רציתי לומר לכן שיש תקופות של שתיקה של זו או אחרת,
ואני שמה לב כשמישהי לא כותבת ולא מגיבה כאן מספר שבועות.
אז אני חושבת לעצמי, אולי היא בטוב עכשיו ולכן לא נכנסת?
אם זה ככה אז זה משמח. אבל אולי היא דווקא במצב כזה גרוע שאפילו לא בא לה לכתוב?
וכמובן שאני לא באמת יכולה לדעת.

וכשאתן כותבות אני קוראת ומגיבה מכל הלב כי אכפת לי,
באמת אכפת לי. מרגישה שיש פונות קבועות שאני כמו מכירה אותן, מרגישה קרובה אליכן ❤