לשמור על הראיה: למה חשוב כל כך לא "לפספס" את ההגעה לטיפול?

ישנן מחלות שמתקדמות בשקט, בלי כאב ובלי אזהרה — עד שיום אחד מבחינים בכך שהקווים הישרים כבר לא נראים ישרים, ומה שנראה ברור פתאום הפך למטושטש. כאלה הן מחלות הרשתית "ניוון מקולרי גילי" מחלת ניוון מרכז הראיה, המוכרת בשמה הרפואי AMD, ובצקת מקולרית סוכרתית, DME. ד"ר מרינה שנק, מומחית למחלות רשתית ועיניים במרכז הרפואי סורוקה, מסבירה מה התהליך שקורה בעין, מה ניתן לעשות — ולמה ההתמדה בטיפול היא לא המלצה אלא הכרח.

מהו בעצם מרכז הראיה ומה קורה לו כשהוא נפגע?

המקולה — מרכז הראיה — היא אזור קטן ברשתית העין שאחראי על פעולות הדורשות חדות ראיה: קריאה, זיהוי פנים וראיית צבעים. כאשר המקולה עובדת כמו שצריך, אנחנו בכלל לא שמים לב אליה, וגם כאשר מתרחשת פגיעה מקולרית בעין אחת, לא תמיד מבחינים בה; רק כאשר במקרה סוגרים או משפשפים את העין התקינה. עם זאת, מחלה מקולרית עלולה להביא לפגיעה קשה בראיה, וכך להשפיע על התפקוד היום יומי שלנו.

המחלה הנפוצה ביותר שפוגעת בתפקוד המקולה היא AMD. המחלה שכיחה בבני 60 ומעלה ושכיחותה עולה עם הגיל. יש לה שתי צורות: הצורה ה"יבשה" והשכיחה יותר (כ-90% מחולי AMD), בה חומרי "פסולת" (תוצרי פירוק של קולטני אור) אינם מפונים בצורה תקינה, שוקעים  במרכז הראיה וגורמים להרס איטי של השכבות החיצוניות ברשתית. הצורה ה"רטובה" של המחלה—חמורה יותר, מאופיינת בקצב התדרדרות מהיר יותר ועלולה להביא לפגיעה משמעותית בחדות הראייה. בצורה הרטובה, בנוסף למשקעים, צומחים כלי דם לא תקינים מתחת לרשתית וחודרים לתוכה. הם עלולים לדמם ומהם דולפים חומרים ונוזלים אשר עשויים לגרום להיווצרות בצקת וצלקת ברקמה, לעתים תוך זמן קצר.

מחלה נוספת שפוגעת במקולה אשר מופיעה לרוב בצעירים בגילאי העבודה, היא בצקת מקולרית סוכרתית (DME) — אחד מהסיבוכים המיקרווסקולריים של מחלת הסוכרת שגורם אף הוא להצטברות נוזלים בשכבות של הרשתית המקולרית ועלול לגרום נזק לראיה.

איך יודעים שמשהו לא בסדר? ומה צריך להדליק לנו נורה אדומה?

הסימן הכי קלאסי הוא עיוות של קווים ישרים — מסגרת דלת, קצה שולחן, שורה בספר — שנראים פתאום עקומים, או עם "חור" באמצע. אך מכיוון שהמוח שלנו חכם ומסוגל לפצות על העין החולה, לא תמיד מבחינים בשינויים בראיה. לכן חשוב לבדוק כל עין בנפרד — לסגור אחת, ולהסתכל על קו ישר עם השנייה.

מי שחש בכל שינוי בראייה צריך לפנות לרופא עיניים בהקדם. גם מי שעדיין לא מרגישים בשינוי בראייה — אבל הם מעל גיל 60, ובמיוחד אם יש סיפור משפחתי של בעיות ברשתית — מומלץ לא לחכות ולפנות לרופא העיניים לצורך בדיקה. פרט לגיל, גורמי סיכון נוספים הם עישון, מחלות קרדיווסקולריות, השמנה והיפרליפידמיה (רמות גבוהות של שומנים בדם). בנוסף, גם חולי סוכרת צריכים להיות במעקב סדיר אצל רופא העיניים.

האבחנה מתבצעת בדרך כלל באמצעות בדיקת OCT, המצלמת את הרשתית באופן לא פולשני, מאפשרת לראות ברזולוציה גבוהה את מבנה שכבות הרשתית ולהבחין בשינויים או הפרעות מבניות, במידה וישנם.

ומה עושים אחרי שמאבחנים?

בשלב הראשון של מחלת AMD, השלב היבש, יש צורך במעקב סדיר אצל רופא העיניים.
הטיפול העיקרי ב-AMD רטוב הוא באמצעות זריקות לתוך העין של תרופות המעכבות פעילות של חלבון בשם VEGF — זהו החלבון שמניע את צמיחת כלי הדם הלא תקינים, דיכוי שלו מפחית את הגירוי להיווצרות כלי דם אלו ואת הדלף והבצקת שנוצרה ברשתית.

לרוב, בתחילת הטיפול מקבלים את הזריקה אחת לחודש. לאחר מכן, בהתאם לתגובת המטופל, ניתן לרווח את הזמן בין הזריקות, בעיקר עם המעבר לטיפולים המתקדמים אשר הינם בעלי השפעה ממושכת ויכולים לאפשר שליטה במחלה לאורך זמן.

הטיפול בזריקות תוך עיניות הוא גם הטיפול העיקרי במחלת DME. במקרים בהם התגובה לנוגדי VEGF אינה מספקת, אפשרות טיפולית נוספת היא שימוש בסטרואידים.

אז אם הטיפול עובד — אפשר בשלב מסוים להפסיק?

זאת אחת השאלות שאני נשאלת הכי הרבה, ותמיד הכי קשה לי לענות עליה. כשהטיפול עובד — הוא מאט ולפעמים עוצר את המחלה לחלוטין. אבל הוא לא מרפא אותה. ברגע שמפסיקים, הנוזלים והדימומים ברשתית עלולים לחזור ולא תמיד ניתן לתקן את הנזק שכבר נגרם לרשתית.

למטופלים שלי אני מסבירה: תחשבו על זה כמו על לחץ דם או סוכרת — אלו מחלות כרוניות שדורשות טיפול ממושך, לעיתים לכל החיים גם אם מרגישים טוב, באופן דומה, כך זה גם במחלות רשתית.

האם יש אפשרויות נוספות מעבר לקו הטיפולי הראשון?

בהחלט. בשנים האחרונות נכנסו לשימוש תרופות מתקדמות בעלות השפעה ממושכת אשר עשויות לאפשר שליטה במחלה לאורך זמן ומרווחים גדולים יותר בין הזריקות — לפעמים עד פעם בשלושה או ארבעה חודשים ואף יותר. תרופות אלו עשויות להתאים למי שמחלתו לא הגיבה באופן אופטימלי לקו הטיפול הראשון או למי שאורח חייו מקשה על הגעה תכופה למרפאה. על קבוצה זו נמנות תרופות המתמקדות בעיכוב פעילות הקולטן ל-VEGF אשר יכולות להינתן כל מספר חודשים בהתאם לתגובת המטופל, וכן תרופה בעלת מנגנון עיכוב כפול: הן של פעילות קולטני VEGF והן של חלבון נוסף בעל תפקיד חשוב בהתפתחות מחלות רשתית, ה- ANG-2 (אנגיופואטין 2). טיפולים אלו מסייעים להתמודד באופן יעיל עם מחלות הרשתית ולעיתים מאפשרים לרווח בין הזריקות ולהפחית את העומס הטיפולי. אבל — וזה חשוב — כל שינוי במרווחי הטיפול צריך להיעשות רק אחרי בדיקה של הרופא המטפל והמלצתו, בהתייעצות משותפת אתכם.

מה את אומרת למטופלים שמתקשים להגיע לכל הזריקות?

קודם כל — אני מבינה אותם. להגיע למרפאה כל מספר שבועות, וודאי כשאתה עובד ומנהל חיים פעילים — זה מאמץ אמיתי. אחרי קבלת הזריקה, הראיה עשויה להיות מטושטשת מספר שעות אחרי ההזרקה, מה שמוסיף קושי בניהול שיגרת חיים והקפדה על הטיפול לאורך זמן. לכן, אני ממליצה למטופלים שלי לנהל יומן  עם תאריכי הטיפולים, לגייס בן משפחה או חבר שיכול ללוות, ולדבר בפתיחות עם הרופא אם ישנם כאבים, חששות או קשיים לוגיסטיים. הזריקה עצמה לרוב אינה כואבת, ואם יש אי-נוחות אחריה —תרופות משככות כאבים יכולות לעזור.
אם הכאבים נמשכים מעבר ליומיים או יש ירידה משמעותית בראיה, יש צורך לחזור לרופא עיניים.

דבר חשוב שאני יכולה לומר למטופלים שמקבלים זריקות תוך עיניות הוא שכל טיפול שלא ניתן בזמן עלול להוביל להחמרת הנזק לראייה. ההתמדה בטיפול היא זו שעשויה להגן על הראיה שלכם — לא הזריקה הבודדת, אלא הרצף הטיפולי המוקפד לאורך זמן.

ד"ר מרינה שנק, מנהלת מרפאת הרשתית ומרפאת האובאיטיס במרכז הרפואי סורוקה

יש להדגיש כי בחירת הטיפול האפשרי הינה להחלטת המטפל הרושם את המרשם בהתייעצות עם המטופל. המידע נכון ליוני 2026. למידע נוסף יש לפנות לרופא המטפל. שירות לציבור. מוגש בחסות חברת רוש פרמצבטיקה (ישראל) בע"מ.