ער"ן - עזרה ראשונה נפשית

מישהו יודע איך להשיג פסיכיאטר שעובד אם כללית? אני מנסה להשיג כבר שנה ואין זמינים ומושלם אומרים שזה יכול להיות ככה גם עוד שנה שנה וחצי מרפאת בריאות הנפש לא יכולה לעזור או לא עונה זה במקרה שהם לא בחופש ומיון פסיכיאטרי זה לא אופציה מבחינתי 

מתמודדת לבד כבר שנים והכל כבר גדול עליי, בשבועיים האחרונים כל העולם שלי התהפך ואני אבודה

מילדות אני לא מוצאת את עצמי ולא שמחה, שלושה עשורים ועד שמצאתי את עצמי ופעם ראשונה בחיים חוויתי אושר אמיתי הוא נגמר והתרסק לי הלב.

אני מפורקת

יש בעולם מצוקה וייסורים ברמה כזאת שאי אפשר לתאר ואי אפשר לדמיין. רק לחוות ולהתפלל שאף אחד אחר לא יחווה משהו כזה. ואולי על זה אני בוכה כל כך, על הסיכוי שאנשים אחרים יחוו משהו דומה.

אני רוצה להתאבד אבל כל פעם שאני חושבת על זה אני שאנת את עצמי יותר על זה ומרגישה אגוייסטית

נמאס לי פשוט נמאס לי.

 נמאס לי גם לכתוב בחרוזים,אני פשוט רוצה לפרוק.

הכל קשה לי מסובך לי מעיק לי, אין לי כוח יותר.

 אני רק נכנסת הביתה צריכה להקטין את עצמי, מפחדת מהתגובה.

אני נכנסת עם חיוך והוא מייד נמחק.

אני שומעת משפט ואני מייד נכבית,

 אין לי כוח יותר אין לי

אני מלאת געגועים לבית שפעם היה,

 אני רוצה פשוט לחזור להיות קטנה,

 לא שפעם היה יותר טוב, לא שפעם לא רציתי למות.

זה פשוט מזעזע שמאז שאני ילדה קטנה אני רוצה להתאבד, בגלל אמא ואבא, בגלל המקום שאמור להיות הכי בטוח בחיי, מצאתי יומנים שלמים שלי מאז שאני בת 8 שאני רוצה למות.

 אני כל הז

הפסיכיאטרית אמרה שאני חייב לקחת את זה. סרוקואל 25 זה הטיפול היחידי. אמרתי לה שאני לא לקחתי את התרופות. היא אמרה לי שאני חייב והיא נתנה לי שוב מרשם לאותו דבר. אז התחלתי לקחת. אני מרגיש ממש חלש נראה לי שזה משפיע עלי לרעה והיא מסרבת להקשיב למה שיש לי להגיד. התרופות הקודמות שהיא רשמה לי דווקא לא החלישו אותי. אבל הם גם לא השפיעו לי על הבעיה הנפשית. אז לא יודע. אני שוקל להפסיק לקחת את התרופות האלה כי אני מפחד לקחת אותם. אני כנראה אגיד לרופא משפחה שאני רוצה להפסיק. אני רוצה טיפול שלא כולל תרופות. הם אומרים שאין דבר כזה והם מלחיצים אותי עוד י

פתאום, ובעצם לא כל כך פתאום, אני מגלה שאין בן אדם שאני יכול לספר לו מה קורה איתי.

יכול - הכוונה מרגיש בטוח לשתף אותו מבלי לחשוש מהתגובה או הפעולות בהן ינקוט, או אפילו מחוסר הרצון להפר את שלוות חייו בסיפורי אימה.

ובלית ברירה, אני ממשיך בשגרה (או לפחות מנסה) כאילו אין בי נפש מורכבת בפנים, רק גוף בעל יכולות פיזיות טכניות.

אופק, תתגלה. אתה רחוק מידי.

כמעט רצחתי את אבא שלי בליל שבת, לפני יומיים.

את הכותרת ניסחתי שעות ספורות אחר כך, כשהסערה עוד פעמה בי והשתוקקתי להפנות את הכעס למישהו אחר.

עוד לפני שהרוחות בבית נרגעו, יצאתי החוצה עם טלפון בשקית אטומה. חיפשתי במשך שעות פינה שקטה בעיר (החרדית) בה אוכל לשבת לכתוב פה. 

בדרך מצאתי את עצמי מתייפח (דבר שלא קורה) שוב ושוב ולא מצליח להדחיק או להסתיר, או על מי לצרוח ולמי להרביץ. בקיצור, הרגש מצא את דרכו החוצה מהגוף בדרך שעבורי היא לא קונבנציונלית.

כשמצאתי מקום-לא-מקום, הורדתי את הכיפה והחלפתי אותה עם הטלפון שבשקית (שלא יהיה מראית עין, חס ושל

אני מרגישה לא טוב, אבל כרגיל אני לא אוותר ואמשיך להיות בעולם הזה כי לא סתם אני כאן וגם כי אני מאמינה בעולם הזה.

כבר מאתמול רע לי, לא יכולה לסבול את שישי שבת.

לא רוצה להמשיך ככה בנפילה התהומית הזו.

הלוואי וזה יפסיק להרגיש ככה כל שבוע.