כמעט רצחתי את אבא שלי בליל שבת, לפני יומיים.

את הכותרת ניסחתי שעות ספורות אחר כך, כשהסערה עוד פעמה בי והשתוקקתי להפנות את הכעס למישהו אחר.

עוד לפני שהרוחות בבית נרגעו, יצאתי החוצה עם טלפון בשקית אטומה. חיפשתי במשך שעות פינה שקטה בעיר (החרדית) בה אוכל לשבת לכתוב פה. 

בדרך מצאתי את עצמי מתייפח (דבר שלא קורה) שוב ושוב ולא מצליח להדחיק או להסתיר, או על מי לצרוח ולמי להרביץ. בקיצור, הרגש מצא את דרכו החוצה מהגוף בדרך שעבורי היא לא קונבנציונלית.

כשמצאתי מקום-לא-מקום, הורדתי את הכיפה והחלפתי אותה עם הטלפון שבשקית (שלא יהיה מראית עין, חס ושל