פתאום, ובעצם לא כל כך פתאום, אני מגלה שאין בן אדם שאני יכול לספר לו מה קורה איתי.
יכול - הכוונה מרגיש בטוח לשתף אותו מבלי לחשוש מהתגובה או הפעולות בהן ינקוט, או אפילו מחוסר הרצון להפר את שלוות חייו בסיפורי אימה.
ובלית ברירה, אני ממשיך בשגרה (או לפחות מנסה) כאילו אין בי נפש מורכבת בפנים, רק גוף בעל יכולות פיזיות טכניות.
אופק, תתגלה. אתה רחוק מידי.
כמעט רצחתי את אבא שלי בליל שבת, לפני יומיים.
את הכותרת ניסחתי שעות ספורות אחר כך, כשהסערה עוד פעמה בי והשתוקקתי להפנות את הכעס למישהו אחר.
עוד לפני שהרוחות בבית נרגעו, יצאתי החוצה עם טלפון בשקית אטומה. חיפשתי במשך שעות פינה שקטה בעיר (החרדית) בה אוכל לשבת לכתוב פה.
בדרך מצאתי את עצמי מתייפח (דבר שלא קורה) שוב ושוב ולא מצליח להדחיק או להסתיר, או על מי לצרוח ולמי להרביץ. בקיצור, הרגש מצא את דרכו החוצה מהגוף בדרך שעבורי היא לא קונבנציונלית.
כשמצאתי מקום-לא-מקום, הורדתי את הכיפה והחלפתי אותה עם הטלפון שבשקית (שלא יהיה מראית עין, חס ושל
היי, קצת ארוך אבל אנסה לקצר:
ערב אחד לפני שנה+, תקופה לאחר התקף פסיכוטי (שהוביל לכמה שעות במיון ומרשם) והפסקת נטילת כדורים, הייתי אלים בבית.
עליתי לאמבולנס בהסכמה.
לאחר 14 שעות במיון, שוחחתי עם שני פסיכיאטרים, ולא זכור לי שסרבתי להתאשפז. בכל זאת הובילו אותי שוב לאמבולנס, רק שכאשר עליתי על המיטה אזקו אותי אליה. לא התנגדתי לשנייה, הייתי בהלם.
בבית חולים הכניסו אותי לבפנים, שוחחו עם האחים בקונטרול המשוריין, והלכו. לי לא הסבירו כלום.
ניסיתי לבקש שיחה עם פסיכיאטר. לא קיבלתי יחס.
בערב לא עמדתי בתור לקבלת תרופות (פשוט כי לא ידעתי על קי
בגיל 5 למדתי שאני צריך לרצות את כולם וזהו, נמחק האני. גם בחיים לא דיברו איתי על רגשות. בבר מצווה אמא שאלה אותי אם אני מתרגש. שאלתי בתמימות, "מה זה אומר?" והיא חייכה.
בגיל 14.5 נכנסתי לישיבה וכבר בחודש הראשון נשלחתי לפסיכיאטר, כי אמרתי ליותר מידי אנשים שאני רוצה להתאבד. ההורים נבהלו, והלכו איתי לדוקטור מבוגר ומקריח. ציפו שאני אספר בפתיחות מול שלושתם מה אני מרגיש ומה עובר עלי, כשבקושי לעצמי אני מצליח לספר.
אז חרטטתי. וחזרתי לישיבה. ונשלחתי שוב. וחוזר חלילה.
ושלחו אותי למטפל רגשי שבמשך שנה וחצי, (בעיקר) דחף אותי לחזור למסגרת בכל מחיר והצ
