פתאום, ובעצם לא כל כך פתאום, אני מגלה שאין בן אדם שאני יכול לספר לו מה קורה איתי.

יכול – הכוונה מרגיש בטוח לשתף אותו מבלי לחשוש מהתגובה או הפעולות בהן ינקוט, או אפילו מחוסר הרצון להפר את שלוות חייו בסיפורי אימה.

ובלית ברירה, אני ממשיך בשגרה (או לפחות מנסה) כאילו אין בי נפש מורכבת בפנים, רק גוף בעל יכולות פיזיות טכניות.

אופק, תתגלה. אתה רחוק מידי.