כבר מאתמול רע לי, לא יכולה לסבול את שישי שבת.
לא רוצה להמשיך ככה בנפילה התהומית הזו.
הלוואי וזה יפסיק להרגיש ככה כל שבוע.
לא ברור לי מה הזכויות שלי, מה חובה לעשות עם המתאמת, על מה אפשר לוותר, מה אני יכולה לעשות לבד,
כמה פגישות מגיעות לי בחודש, כמה זמן לוקח לדברים לקרות...
ביקשתי ללכת לראות מסגרות לבד עם ליווי פרטי כי המתאמת עסוקה מאוד ואני מבחינתי מתי שאפשר לתאם פגישה אני פנויה.
המתאמת אומרת שאי אפשר לבד, מצד שני יש עו"ס שאמרה לי שיש מצבים שאפשר אבל היא לא מכירה אותי כדי לענות על זה.
אני עצמאית, מחזיקה רכב, לומדת, עובדת.
עד לסל שיקום עשיתי הכל באופן פרטי כי בציבורי ההמתנה ארוכה ולא רואים את האור.
כרגע אני צריכה את המערכת הציבורית ומרגישה שפשוט מונעים
-
2 תגובות
-
נמאס לי מההתנהלות של הסל, לא ברור לי מה הזכויות שלי, האם המאתמת אומרת אמת או מחרטטת אותי.
אני תלויה בה.
היא לא מאפשרת לי לברר על מסגרות לבד, היא טוענת שזה בלתי אפשרי אבל אני לא יודעת אם היא אומרת אמת או לא (שמעתי מכמה אנשים שאפשר).
הפגישות איתה הן בעיר אחרת מהאיזור שאני רוצה בו את הסל, מרחק שעה.
למצוא זמן ביומן שלה לצאת מהמשרד זה כמעט בלתי אפשרי, שעה נסיעה לכיוון + הזמן של הפגישה במקום.
אי אפשר לעבור סניף.
והיא טוענת שאני לא יכולה ללכת עם ליווי פרטי (עם העו"ס שהגישה אותי לסל).
לא יודעת מה לעשות כבר.
חייבת מסגרת שתעזור לי ואני תלויה
-
6 תגובות
-
-
היי,
אני חושבת לצאת מהבית של ההורים למלון דירות /אכסניה.
כרגע לא יכולה להישאר עוד הרבה זמן אצלם, הדינמיקה בבית מורכבת מאוד.
אני מפחדת מהבדידות וייקח זמן עד שאקבל דיור מסל שיקום (לפחות כמה חודשים).
איך לעבור את התקופה הזו בצורה טובה?
מלון דירות/ אכסנייה ולא לשכור דירה כי אני לא מסוגלת ורוצה להתחייב על חוזה ארוך וגם לא יכולה לרהט בעצמי דירה.
-
2 תגובות
-
יש לי חברים מתמודדים מרקעים שונים, לזה אין משפחה תומכת, לזה יש חרדות כלכליות ועוד ועוד.
ב"ה נולדתי למשפחה שיש לה שפע, תומכת, אוהבת. ואני בתקופה שיש לי הרבה זמן וחופש לעצמי. מגיל צעיר אני עובדת, חוסכת, לא חסר לי.
מנסה להיפגש עם חברים ויודעת שיש פערים כלכליים, מנסה להגיד יאלה בוא נצא לגלידה עלי, רק שאני לא אשב בבית. לא מנסה לתרום, לא רואה אותם כנזקקים.
בכלל בכלל לא.
גם כשאני רוצה לצאת עם אחותי הצעירה ואין לה אני משלמת עליה.
אותו דבר המשפחה תהיה בשבילי כשאצטרך.
ולא, אני לא כל יום הולכת ומוציאה. הנפש צריכה פעם ב.. אפילו לא פעם בחודש אנ
-
5 תגובות
-
היי,
חבר יקר מתמודד עם הנפש.
הוא גרוש, גרושתו עברה למדינה אחרת וניתקה קשר עם הילדים. בחודשים האחרונים גילו לביתו מחלה כרונית.
משפחתו של החבר יודעת אך לא מסוגלת לתמוך וגם הקשר בינהם לא טוב.
אין לו הרבה חברים ואלו שיש מתמודדים עם החיים שלהם ולא פנויים לו.
אני רוצה לתמוך אבל גם לשמור על עצמי.
וגם לא להעיק עליו (הוא אדם שקשה לו לבקש עזרה ולקבל אותה).
אנחנו בקשר מאוד טוב.
איך אפשר לתמוך מרחוק?
מקרוב?
אשמח לשמוע!
-
2 תגובות
-
אני מסדרת את הגוגל תמונות.
ויש גם מלא מיילים שלא רלוונטים כבר.
למי יש עוד רעיונות?
-
3 תגובות
-
שבוע כזה שהכל צף ועולה.
אני אחרי פרידה מחבר נפש שלקח צעד אחורה למען עצמו והשאיר אותי עם חלל.
הפרידה לא טרייה, חשבתי שאני אחריה.
הראש מפתיע, הזיכרונות פתאום צפים ועולים ואני נשארת ללא מילים.
מרגישה את החוסר בהרבה רגעים בחיים.
היינו חברי נפש, קרובים מאוד האחד לשני.
הוא בחר להתרחק ולהיעלם.
לעיתים אני חושבת על תרחיש אחר, כמו בעבר שהיה לו קשה עם החיים, אז הגעתי אליו ומצאתי את הדרך להוציא מתוכו את שמחת החיים.
ועכשיו? עכשיו הוא בוחר שלא לענות לי כלל ואני חוששת לדפוק לו על הדלת ולהכריח אותו.
חשבתי על משלוח, אבל אני לא בטוחה אם זה יעשה ל
-
4 תגובות
-
היי,
אני לא בת משפחה אלא חברה מהטיפול.
אני נוטלת תרופות, מאוזנת, עובדת, לומדת, מאז עברה שנה וחצי. והיא עוד שקועה עמוק בבוץ, מידי פעם צצה לבקש עזרה.
היא מתמודדת ומכחישה ולכן לא מטופלת.
בעלה עם סכיזופרניה.
הבת שלה לא מטופלת אבל עם סיפורים מפחידים שהיא רואה דברים ושומעת קולות לעשות פעולות מסוכנות.
הרווחה מכירה אותם.
הילדה עושה שירות לאומי השנה ולכן לא האם אומרת שהיא לא יכולה ללכת לבית מאזן ולא באישפוז (אי אפשר להיות איתה בבית, לא יודעת איך מסתדרת בשירות).
יש לאם עורך דין שלא מבין בנפש, הכל כאילו התחיל מתאונת עבודה. אבל היא מוכרת לרוו
-
1 תגובה
בא לי רק לבכות והדמעות לא יוצאות. לא יודעת על מה ולמה.
אני רק רוצה להיכנס למיטה ולישון. אני יודעת שזה לא טוב כי מחר אצטרך להוציא את עצמי בכח.
יש לי מחר טיפול פרטני ובכלל לא בא לי.
לא בא לי, לא רוצה.
לא יודעת מה כן.
גל של תחושה רעה וקשה.
רוצה להיות אחרי, להיות בריאה.
לא אפשרי, ספגתי בילדות המון רוע.
עד מתי? עד מתי אהיה חולה? עד מתי אחיה כמו חולה? טיפולים 3 פעמים בשבוע, מצבי רוח משתנים, חיים מטרגרים.
רק רוצה חיים נורמאלים, פשוטים, קלים...
-
2 תגובות
כל העניינים הנפשיים שלי מקורם *בבית ההורים*, בחוץ הכל נהדר ומדהים. תמיד היה פער מטורף בין איך שאני נתפסת בחוץ ומתפקדת לבין העולם בבית.
אני מרגישה שהתרופות הפסיכיאטריות מכבות אותי, נמאס לי מהן, אני לא אדם שמח כמו בעבר. אני כן פחות דיכאונית, פחות חרדה, פחות מתלקחת מהר מהמשפחה.
אני מחפשת לעבור למשהו טבעי כי אני לא יכולה לסבול את האדם הכבוי והמתוסכל שאני.
* ברור שאני צריכה לצאת למגורים מחוץ לבית, זה בעבודה מול סל שיקום.
חלום שלי זה להתנתק מההורים ושהם יחפשו אותי (כשהייתי בבית מאזן הם חיפשו אותי, מעולם לא התקדרתי ביוזמתי).
בקיצור,
יש איש
-
2 תגובות
-
שוב שבת, שוב שקט מהעולם ל 24 שעות ומחסור בתעסוקה.
אני עדיין גרה אצל ההורים ואני באה ממשפחה דתית.
החדר שלי נראה זוועה ואין לי כבר כוחות לסדר אותו. עד שאתחיל לזוז יבואו מבית הכנסת.
מצד אחד בא לי שגרה מצד שני ממש לא. היו לי שלושה שבועות עמוסים ועכשיו אני זקוקה לקצת שקט.
מתלבטת עד כמה זה בסדר שאנסה לנצל את השבת לעבוד על מטלות בתואר.
אני לא מצליחה לקרוא ספרים, לישון זה פתרון קל שהורס לי את יום ראשון.
שבת מציפה דברים שאני רוצה להשכיח ולהתקדם הלאה.
יש פה עוד במצב שלי?
-
2 תגובות
-