פרפרונית

קרו הרבה דברים בזמן האחרון

לא יודעת אפילו איך להתחיל

תקופה מוזרה.. 

מקווה שאתם בסדר

זו מרגישה תקופה כזו של בין מלחמות, הרבה מתח ואי ודאות

שעות השינה שלי עדיין משובשות, אבל אני חייבת להתאפס על עצמי. מאז שהורדתי במינון בתרופות הocd והחרדות הפכו להיות שוב חזקים למרות שקיוויתי שאצליח להתמודד עם זה ולהגיע למצב שאני לא צריכה תרופות. אולי בגלל שאני מורידה בתרופות ואין לי טיפול שמלווה אותי תוך כדי בתהליך אז זה יותר קשה..

אני ממשיכה לעבוד עם הפרויקט, ב30 לחודש מציגים אותו במכללה. לא זוכרת אם דיברתי על זה כאן בכלל. מרגישה שנהייתי איטית בכל מיני דברים, אפילו בדיבור שלי. אני לא מצליחה לזרז את עצמי כאילו יש לי נזק מוחי.. מקווה

פישלתי.

האזעקות האלה, הבומים, הנפילות, הפגיעות הישירות לידי... כל תפקידי היה לשמור על הציפור שלי.

מקודם היתה אזעקה בהפתעה בדיוק כשהייתי באמצע מקלחת. תפסתי מגבת ורצתי לתוכי שלי בסלון כשהכל חשוך ואני מגששת להגיע אליה בזמן שההורים צועקים לי להיכנס לממד. הצלחתי לתפוס אותה ואני רצה איתה לממד והם סוגרים את הדלת. 

הייתי עוד עם המגבת, שכל שניה החליקה לי. הצמדתי את התוכי אלי ללב וליטפתי אותה בראש. היא לא רצתה שאכניס אותה לכלוב הקטן שיש לנו בשבילה בממד. חיבקתי וליטפתי אותה עד שקיבלנו הודעה שאפשר לצאת.

ואז, אמא שלי אומרת לי להחזיר אותה לכלוב בסלון.

היום לסבתא שלי יש יום הולדת. לא נחגוג שבועות כי עדיין אבא שלי לא בטוב אבל אני מחכה שהיא תתעורר משנת צוהריים כדי לאחל לה מזל טוב. 

אני שוב עם צינון, זה כאילו הכדורים כבר לא עובדים. משהו גם גורם לי להיות עייפה לאורך היום, חצי רדומה. 

ברביעי אני מקבלת תואר, לא נתפס לי עדיין. יגיעו ההורים שלי, אחותי וסבתא. תלוי כמובן איך ירגישו. אני מפחדת שהם יתאכזבו, לא יודעת בכלל איך יהיה האירוע הזה. אני בהתחלה קיבלתי 3 כרטיסים כי זה המקסימום שאפשר למלווים לטקס ורציתי מאוד שכולם יגיעו ופתאום זה הכניס אותי למצב של או סבתא או אחותי.

ניסיתי לחפש כרטיסים ופנית

*אזהרת טריגר*

התעוררתי יחסית מאוחר.. בצוהריים. הלכתי לצחצח שיניים וחזרתי לחדר להרים את התריס ולהתאושש מהשינה. פתאום, אני שומעת צרחות של אמא שלי, אני רצה אליה לסלון ורואה את הגוף של אבא שלי שמוט ואמא שלי מנסה להחזיק אותו. אני רצה אליהם ועוזרת לאמא שלי להחזיק אותו, היא קוראת לו שוב ושוב, מנערת, דופקת לו בחזה ובגב, אני רואה את העיניים שלו מתגלגלות והוא חיוור, אני צועקת לו גם והוא לא מגיב. 

אני רצה לטלפון הביתי ומתקשרת למד"א. אמא שלי בינתיים שוטפת לו את הפנים, הוא לא מגיב. אני מדברת עם מד"א ואומרת להם שאבא שלי חווה איזה שהוא התקף והוא לא מג

זה חזר, 

הקושי הזה לנשום 

הלחץ שעוטף את הגוף

חונק את הגרון

מכווץ את הלב 

עד כדי כאב

ואני בטירוף

למה זה חזר אלי שוב?

לא הזמנתי אותו לבוא

אין לי כתף להישען עליה

כשהוא נמצא איתי פה

יושב עלי כמו אלף משקולות

ואני רוצה לתת את הטון

אבל שוב אין לי אוויר

גם כשפתוח החלון 

הותרת אותי ברִיק

למרות שיש בי המון

אני מבקשת ממך לצאת

לתת לי לנשום

אני קופצת לפה מדי פעם, זה כל כך הזוי לי שהצלחתי להיגמל מער"ן באופן משמעותי. לחשוב שהייתי פונה כל יום במשך שנתיים רצוף ואם לא היה לי יום אחד שיחה הייתי מרגישה ללא אוויר. עכשיו לא רק שאני לא פונה גם אין לי בכלל טיפולים לא רגשי לא פסיכיאטרי ורק תרופות אני לוקחת.

היום אני התחלתי להפחית במינון, לפי מה שבזמנו הפסיכיאטרית הציעה לי (עוד בתקופה שלפני שהיא ושהמטפלת שלי עזבו אותי) ואני מקווה שזה לא יקלקל לי את התהליך והיציבות שלי.

שבוע שעבר התחלתי לימודים במכללה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה מסלול מואץ של אקסלרטור בעקבות פרויקט שהשתתפתי בו שזכה בתחרו

אני כועסת עם דמעות בעיניים 

חודשים שאני מנסה לקבל את השכר המטופש הזה מאיזה משהו חד פעמי שעשיתי וגם נפצעתי בו. בסוף הם הביאו לי 100 שקלים במקום 590. כתבתי לבחור שאחראי על הכספים והוא אשכרה רב איתי וטוען שאני עושה את החישובים לא נכון ושהשכר שאני טוענת שאני אמורה לקבל זה משהו שלא הוצע לי וגם הסיר אחריות מהפציעה שהיתה לי. בקיצור זה היה ממש מרגיז ואמנם זה לא סכומים גדולים אבל זה העיקרון הזה שמזלזלים בי ואני לא מצליחה לעמוד על שלי ושוב אני מפחדת לצאת לעולם האכזרי הזה בחוץ ויודעת שאני אפול כל כך הרבה ואנשים ינצלו אותי, כמו גם עכשיו, שאני מתרא

אני לא מבינה מה הקטע

אתמול עשינו באיחור את האזכרה של סבא שלי, 9 שנים לזכרו.

עלינו כל המשפחה לאוטו - ההורים, אחותי, סבתא שלי ואני.

במהלך הנסיעה סבתא שלי סיפרה שהיא מדברת עם בחור שהיה מאבטח בבניין הקודם שגרה בו. בגלל הפרשי הגילים והנסיבות שהוא נמצא במצב נפשי מעורער וכלכלי לא טוב אז חששנו שהוא ינסה לנצל אותה. אחותי זכרה שהוא ביקש ממנה כסף ואני זכרתי שהוא ביקש לישון אצלה אחרי סכסוך עם בת הזוג שלו.

כשאמרנו לה על זה שאנחנו ככה זוכרות, היא התרגזה מאוד והאשימה אותנו שאנחנו קוראות לה מטומטמת ושהיא ז*נה שאנחנו חושבים שתשכב איתו והתחילה לקלל אותנו חוצפנים וגועל נפש ולא

*אזהרת טריגר*

שבועיים מטלטלים היו לי 

אתחיל מהסוף

השעה ארבע לפנות בוקר, אני שוכבת במיטה, אחרי שבאופן פתאומי חטפתי קלקול קיבה ורצתי לשירותים ופשוט התחלתי להקיא על עצמי בלי שליטה - על הגוף, על הפיג'מה הפרוותית, נעלי הבית, הרצפה, השטיח, הטלפון, מפזר החום, ארונות. בקיצור זה היה קטסטרופה. הרגשתי שאני עוד רגע מתעלפת ובקושי הצלחתי לפקוח את העיניים, כתבתי הודעות להורים וניסיתי להתקשר לאמא שלי ולא היה מענה. באותם רגעים הרגשתי שהאירוע שהיה לי ב2015 משתחזר ואני שוב נשארת לבד. אבל אבא שלי גם עובר מחר פרוצדורה בבית חולים (כמובן שצרות באות בצרורות) אז