סוּ

נוסטלגיה זה רגש בעל עוצמה.

נוסטלגיה לימים פשוטים וקלים יותר.

נוסטלגיה לימים טובים ומרגשים יותר, חופשה בחול או נסיעה לים.

אפילו נוסטלגיה לימים. קשים יותר, בהם כל צעד וכל דבר קטן ככל שיהיה שקרה היה בעל משמעות כבירה, לטוב ולרע.

זו נוסטלגיה שמאפשרת להסתכל אחורה ולראות את ההתקדמות שעשית בין נקודה א, לנקודה ב ג ואפילו ד.

וזה נוסטלגיה שגרמה לי להכנס לפורום שוב.
אני כבר לא רואה את רוב מי שהכרתי, ואני מסכימה לאופטימיות שבי לקוות שהם כמוני התקדמו לשלב בחיים בו אפשר להמשיך ללא התמיכה (המדהימה) מהפורום.

אני אסירת תודה לאנשים אנונימיים שלימדו אותי שהאנוש

אני חייבת לכתוב את הזיכרונות הכי מובהקים שלי, אלה שאני זוכרת בפרטים הקשורים לאונס ולפדופיליה. לכן אני ממליצה למי שזה עלול להיות יותר מידי או טריגר לא לקרוא אבל אני חייבת כבר לשחרר את זה מהראש שלי כבר או שאני אשתגע.

יתכן וימחקו את הפוסט הזה כיוון שהוא מאד אה.. טוב אני לא התביישתי מתיאורים ישירים.

ישנם שני אנשים לאחד אני אקרא נ ולשני ש על פי האות הראשונה בשם שלהם.

הזיכרון הראשון שלי זה עם נ,אני בת חמש והוא בן שמונה עשרה או יותר. אני בדיוק חזרתי מהגן או כיתה א אני לא בטוחה באיזה שלב זה היה, אבל אני דופקת בדלת והוא אומר לי שאני לא יכולה לבוא

קשה לי, אני מתגעגעת ללימודים, ואני לא מצליחה לשמור על שגרה בימים האחרונים וה לגמרי באשמתי כי אני עצלנית.

הנה אני ערה בשעה כזו, משהו שלא עשיתי כבר יותר מחצי שנה.

וכל הזמן אני מדחיקה, וזה משגע לי את השכל ואני לא רוצה פלאשבקים. נמאס לי כבר להרגיש ככה מבודדת בין היתר בגלל שהראש שלי בכלל לא נוכח. אני מפילה את עצמי לשגרה של לעשות כלום וצופה או קוראת דברים חסרי משמעות ותועלת שמנוונים לי את המח רק כדי שהיום יעבור. אני שונאת את התחושה הזו ואני צריכה לשנות את זה אבל אין לי כח בכלל להתחיל.

אני מרגישה שהקשרים המשפחתיים שלי פחות טובים מפעם. עם כל אחד

אני הולכת להגיד כמה דברים קשים אז אני מזהירה מראש.

לא מזמן פגשתי מישהי עם סיפור דומה לשלי. וכל הזמן מכל מקום יש סיפורים רבים מידי ומזעזעים מידי.

על ימין ועל שמאל גם אנשים מפורסמים וגם סיפורים על אנשים לא ידועים שפגעו ואנסו בין נערות ונערים ואפילו ילדים! וזה פשוט משגע אותי. משגע אותי היכולת של מישהו לעשות את זה. איך זה יתכן בכלל מבחינה אנושית מבחינה פיזית.

איך אנשים כאלה יכולים לקום בבוקר להסתכל במראה ולא לרצות להרוג את עצמם.איך הם מסוגלים לחיות עם עצמם?  משגע אותי למה הדברים  האלה ממשיכיפ לקרות.

ואיך יש אנשים שתומכים באנשים האלה? שהם נגד

מאז ילדותי דבר עיקרי שהמשפחה שלי החדירה בנו זה הכרת הטוב לחיילי צה"ל. ולעתים קרובות ראינו הילדים כיצד ההורים שלנו עושים ככל יכולתם.

בין אוכל לחגים ובין אירוח חיילים בביתנו בחגים כאשר הם רחוקים מהמשפחות. הבית תמיד פתוח לחיילים הזקוקים לכך.

בזיכרוני קראתי ספר בשם פצוע קל (השנה יצאה גרסא חדשה בשם ורטיגו אם איני טועה) בספר מתואר סיפורו האמיתי של חייל במלחמת לבנון. בספר מתארת הסופרת את מראות אותו חייל בצורה שלראשונה בחיי הבנתי כמה אני לא מבינה, ולכמה אסירות תודה אנחנו מחויבים כלפיהם ולקרוביהם.

בשנה האחרונה משפחתי התיידדה עם ניצול

הכותרת די מסכמת את מה שאני רוצה להגיד. המצב הנפשי שלי מדרדר, אני מרגישה דיכאון די קבוע וחרדה מוגברת. והקטע הכי מעצבן זה שאין לי למי לפנות. בטיפול החדש רק התחלתי ורק השבוע סיימתי את מפגש הקלט האחרון. אז אני עוד לא מכירה את המטפלת מספיק באופן אחד על אחד. החברה הכי טובה שלי אמרה לי בעבר שקשה לה לשוחח על דברים כאלה (מובן, זה באמת השפיע עליה לרעה בשבת מחנה) וחבר שלי (שאני רוצה להפרד ממנו בגלל הבריאות הנפשית שלי גם ככה וגם בגלל הדת שהתחלתי להתחזק בה ולא יודעת איך לעשות את זה.) בחופשה. בלילה כשעצמתי עיניים לא הפסקתי לראות פרצופים מרושעים ומפ