דובי חמוד

עוד לילה של נסיעה לים
אצבעותיי כקרח בדרך לשם
הולך על החוף ומחפש לי פינה
שבה אוכל לתת מזון לנשמה
מוצא פינה חשוכה ללא רעשים
שבה קשב לאשר בליבי אשים
נשכב על האדמה הקרה
כאילו אין דבר וזה רק אני והדממה
מביט על כוכב נוצץ בשמי האינסוף
שם מים, משחק באש ומים קוסם/פילוסוף
וזה מסקרן וזה מתסכל
ואני מפחד מלהסתכל
וזה מרתיח וזה מרגיע
וזה מרגש ומפתיע
וזה מלבב ואני מתאהב
וזה מפחיד וכואב
וזה נעים וזה תמים
ואף עוטף וחמים
וזה כרגע כל מה שיש
וזה לוהט לי כמו אש
מרגיש חום בבטן מגיע מלמעלה
כשגבי קופא כקרח מלמטה
האם זה הכוכב יודע כי חושבים עליו
או שמרגיש מנותק מהיקום ומשעליו
האם יוד

הורים תמיד עושים ותמיד יעשו טעויות, זה הג'וב הכי קשה חשוב מורכב ומשמעותי בעיני. אולי אם יום אחד אהיה הורה אבין יותר כמה זה מורכב.

אבא שלי הגיע מרקע מסוים וגם אמא שלי ועם זה באו מטענים. איך לא? העברתי את ההורים שלי בהרבה תלאות וגם הם העבירו אותי אבל דבר אחד בטוח והוא שהם אוהבים אותי ואני אותם. אני מרגיש לפעמים שיש תנאים לאהבה הזאת כלפיי וזה מכעיס ומתסכל אותי. אבל אפשר להסתכל על זה שאדם פשוט חלש לפעמים וזה בסדר לא להיות בסדר, לא אהבה עם תנאים אלא אולי אהבה עם חולשה. הרבה פעמים מבלבלים חולשה עם פגיעות ופגיעות היא הנתיב היחיד לאהבה. כאלה ה

אולי הכל חומר וכוחות

אולי קצת יותר מזה לפחות

אפשרות אחת נוטלת נשמה

מכל חי וצומח באדמה

אפשרות אחרת מסבכת

בלא ידוע שמעבר לדלת

הלא ידוע פחד בחובו טומן

אך מאיר על סוד ופלא גם כן

שתיהן קשורות לזמן

שהוא המימד הנעלם שניתן

תנועה ושינוי אולי אף חבלה וריפוי

הזמן עובר וחולף ואותנו תמיד עוטף

אולי הזמן מחבר אותן

חומר ורוח באותו נדן

בבסיס הזמן האשלייתי

שמתקדם במעגלים יחד איתי

הזמן מוכר אך אינו נתפס

אבל וואי איך שהוא טס

עובר כשנהנים מתעכב כשכואבים

אולי הוא בעצם רעיון שהמציאו אנשים

חסר שליטה וחסר רחמים

תמיד נע ללא מעצורים

היינו רוצים שרגע טוב ימשיך

רגע שעובר לו כשמתחיל להח

ישנה ציפור כחולה בלב שלי,
היא רוצה לצאת,
אבל אני קשוח מדי בשבילה,
אני אומר לה, הישארי שם, 
אני לא הולך לתת למישהו לראות אותך.

ישנה ציפור כחולה בלב שלי,
היא רוצה לצאת,
אבל אני שוב שופך עליה וויסקי, שואף
עשן סיגריות ומרוקן ארון תרופות.
והברמנים ופקידי המכולת לעולם לא ידעו שהיא שם.

ישנה ציפור כחולה בלב שלי
היא רוצה לצאת
אבל אני קשוח מדי בשבילה, אני אומר לה,
הישארי למטה!
את רוצה לבלבל אותי?
את רוצה לדפוק את העבודה שלי?
את רוצה להרוס לי את החיים?

ישנה ציפור כחולה בלב שלי
היא רוצה לצאת
אבל אני חכם מדי,
נתתי לה לצאת רק בלילה לפעמים
כשכולם ישנים.
אני אומר לה, אני

כבר יומיים שאני לא נרדם, מעניין מה יהיה הלילה.

אני נמצא בתקופה של מעבר למקום לא מוכר, לחברים אחרים ולהתמקצעות לא קלה בכלל. די מתגעגע לחברים ומנסה לשמור איתם על קשר אבל זה לא אותו דבר. כיף לי בחברת אנשים אבל אני גם מאוד חסר ביטחון בחברתם.

בפעם האחרונה שישנתי זה היה ביום, תמיד החלומות באים ביום והכי מעניינים. חלמתי על חבר מלפני 10 שנים שהיה כמו אבא בשבילי כשאבא שלי לא היה נגיש ככ. חלמתי על תקופות אחרות נוספות בחיים. קפצתי 5 שנים אחורה 10 קדימה ועוד... לא מזמן (במציאות הפעם) גיליתי שחבר מתקופה אחת בחיים

מעציב אותי מאוד שאני מרגיש לבד אפילו

אני מרגיש שהלב שלי שבור, אני לא ממש מבין למה ויש המון סיבות שאני יכול להעלות על הדעת רק תבחרו.

מכירים את הרגעים האלה שלוקחים פרספקטיבה, שמתרחקים לכמה רגעים מהחיים כי קשה מדי (או בגלל סיבה אחרת) ואז שואלים את עצמנו מה אני עושה? מה קורה פה? לאן אני מתקדם? זה מה שאני רוצה להיות ולעשות כל החיים? למה העולם כל כך נורא? אולי הוא לא שווה את זה (זה לא בהכרח משבר קיומי או דהפרסונליזציה או אולי כן (אולי זה המילה האהובה בעולם הנפש ואולי לא, חח מצחיק, טוב סגור סוגריים)) אז יש לי רגע כזה, הוא משתלב איכשהו בשברון לב, יש גם חוסר אונים וחוסר הכרה בעתיד

היה לי שבוע טוב, אשכרה, שבוע טוב, הרגשתי משוחרר, עם ביטחון שחי פה עם הזמן המקום והאנשים.

בא שבוע אחר ומיהר להחשיך את אורו של הקודם. עכשיו אני מרגיש כואב שאינני מסוגל להרגיש אהבתו של אוהב.

הרבה אנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי, אבל זה לא נכנס ללב, אם לא אהיה מושלם, אז כנראה שאהיה נעלם.

תמיד ניסיתי להיות נעלם אבל רציתי שיבחינו בי ויחבקו אותי ולא סתם. אפילו כשמחבקים יש ניילון חוצץ כך שאת האהבה קשה להפנים.

כואב לי ממש שאני גורם לעצמי לא להרגיש את מה שאני חש. בסופו של יום אני בוכה ובוכה בתקווה שיום אחד את האהבה אחזה.

אני באמת  משתדל בכל הכוח להר

אולי העבר והעתיד לא קיימים

אולי הם רק מחזה תעתועים

אולי אני אינני באמת אני

אולי הוא קיים רק במחשבתי

אולי חוויותיי הפנימיות אינן מה שהן

אולי הנני משליך ומדביק שם עליהן

אולי אני נמנע מניסיון החיים

ואינני מקבל את ההולכים ושבים

אולי הערכים שאליהם אשאף

נאבקים בנשיכת עקרב ושרף

אולי המעשים אליהן אתחייב

אותי עושים רק דואב וכואב

אולי אחיה כאן בהווה ברגע הזה

ללא הרהורים ופחדים ולא כהוזה

אולי אני עצמי עוצמתי למעלה מתפיסתי

אולי אין צורך לעגנו בספינת מחשבתי

אולי לא אתמזג עם תפיסת חוויותיי

אהיה חופשי וחירותי תנוח בכפות ידיי

אולי קבלה אקבל ואשימה בליבי

ולחוויית החיים

ממש קשה לי עכשיו. אני מרגיש בדידות נוראה והיא ממש כואבת לי. אני מרגיש שאין לי אמא ואבא שהם לא היו איתי והם לא מבינים כשאני אומר מה אני מרגיש. אני מרגיש שהם חושבים שאני כפוי טובה שאני לא מעריך את מה שהם כן נותנים לי. אבל אני מעדיף לא לאכול שבוע כדי לקבל שיקוף אחד של הבנה רגשית מצידם. זה קרה פעם או פעמיים בחיים ואני ממש צריך את זה. לא נשאר לי הרבה דברים לחיות בשבילם והקשרים עם אנשים הם הדבר שהכי חשוב לי. לא כסף לא אוכל לא בגדים לא דוקטורט ולא פרופסורה. דת כבר לא מעניינת אותי כי אני מרגיש נטוש ועזוב. לא נשאר הרבה מה לחיות בשבילו וזה אחרי

הלכתי לי ברחוב לתומי
פתאום ראיתי ילד יושב מולי
ישב על גרם מדרגות ישן
בבנין שתבניתו נשכחה מזמן
ראיתי אותו בוכה ומתייפח
ראשו בין ברכיו מתלקח
כצפוי שאלתי מה קרה
עייף היה מלתת תשובה
התעקשתי ואז ענה
אינך זוכר? זו אותה פינה
נפגשנו פה גם אתמול כך היה
לפני שבוע חודש ואף שנה
בחגים בשבתות
בימים ובלילות
אולם שכחתני כרגיל
אז אין טעם שנתחיל
לשם מה אסביר שוב
מי אני ומדוע הנני עצוב
התעקשתי כרגיל כפי שאמר
ושוב את ליבו פתח ולא נטר
אמר לי כי מפחד הוא מכאב
מפחד מאהבה שתאכזב
מונע מעצמו אושר וחיבור
ובמקום מחפש וולידציה ואישור
חושב שיאהבו אותו רק אם...
ולא מבין שזה מתכון לא טעים
מח

למה אני תמיד מרחיק ממני את האהבה שאנשים נותנים לי? למה אני לא רואה? למה אני מכוון תמיד כלפי הפגיעה הבאה? למה אני כל כך מפחד? מפחד להראות את עצמי? מפחד שיפגעו בי? מפחד מהפחד עצמו? למה אני תמיד מאשים את עצמי ובפנים גם את כולם? למה האלימות הזאת כלפי עצמי? למה חוסר הרחמים? למה הביטחון בלהיות לבד מאשר הסיכון להיות ביחד? עצוב לי מאוד וכואב לי. למה אני מעמיד אחרים במבחן האהבה? למה קשה לי להבחין בין אהבה להערכה? אני מעדיף שהכל רע או הכל טוב כי אז הכל פשוט ולתפוס מורכבות זה ממש מדכא. להבין שלא אגשים את הפנטזיות שלי כי המציאות היא לא מה שיש בדמ

היי,

נזכרתי הלילה שכשהייתי ילד הייתי מסתכל מהחלון של הכיתה על השמיים הכחולים שעליהם נפרסו להם עננים לבנים, ניסיתי ליצור בדמיון כל מיני צורות וכל מיני סיפורים שעלו לי בראש, זו הייתה חוויה נעימה למרות שחלמתי בשיעור :) אהבתי לחלום אני אוהב את החלומות שלי כשאני ישן, זה עולם שבו הדברים נראים אחרת, עולם שבו הרבה יותר אפשרויות פרוסות. באחד הימים הסתכלתי לשמיים ודמיינתי שענן אחד הוא אבא שלי וענן אחד הוא אמא שלי והם לא רבו או התווכחו או צעקו או קיללו אחד את השניה, אלא פשוט היו שם היו ביחד בלב.

אני זוכר גם שהייתי מסתכל מהחלון של ההסעה בבוקר שהסיע