ד Edit שיתוף של הלב השבור אני מרגיש שהלב שלי שבור, אני לא ממש מבין למה ויש המון סיבות שאני יכול להעלות על הדעת רק תבחרו. מכירים את הרגעים האלה שלוקחים פרספקטיבה, שמתרחקים לכמה רגעים מהחיים כי קשה מדי (או בגלל סיבה אחרת) ואז שואלים את עצמנו מה אני עושה? מה קורה פה? לאן אני מתקדם? זה מה שאני רוצה להיות ולעשות כל החיים? למה העולם כל כך נורא? אולי הוא לא שווה את זה (זה לא בהכרח משבר קיומי או דהפרסונליזציה או אולי כן (אולי זה המילה האהובה בעולם הנפש ואולי לא, חח מצחיק, טוב סגור סוגריים)) אז יש לי רגע כזה, הוא משתלב איכשהו בשברון לב, יש גם חוסר אונים וחוסר הכרה בעתיעוד... 0הגיבושתפוהועתק ללוחדווחו הוסיפו תגובה שליחה 3 תגובות שיתוף של הלב השבור <p>אני מרגיש שהלב שלי שבור, אני לא ממש מבין למה ויש המון סיבות שאני יכול להעלות על הדעת רק תבחרו.</p> <p>מכירים את הרגעים האלה שלוקחים פרספקטיבה, שמתרחקים לכמה רגעים מהחיים כי קשה מדי (או בגלל סיבה אחרת) ואז שואלים את עצמנו מה אני עושה? מה קורה פה? לאן אני מתקדם? זה מה שאני רוצה להיות ולעשות כל החיים? למה העולם כל כך נורא? אולי הוא לא שווה את זה (זה לא בהכרח משבר קיומי או דהפרסונליזציה או אולי כן (אולי זה המילה האהובה בעולם הנפש ואולי לא, חח מצחיק, טוב סגור סוגריים)) אז יש לי רגע כזה, הוא משתלב איכשהו בשברון לב, יש גם חוסר אונים וחוסר הכרה בעתיד.. אולי אין רצון שהוא יתקיים.</p> <p>מכירים שילדים אומרים "לא בא לי" "לא רוצה" "ילד הלא לא", אז יש לי רגע כזה, וואלה לא בא לי לנסות, קשה מדי, הוא עזב אותי הוא לא התייחס אליי, היא פגעה בי, היא שברה לי את הלב. אחרי שניסיתי להאמין שוב. אנשים יאמרו, "תראה, קשה זה חלק מהחיים ככה מתקדמים", הבעיה שאף אחד שנמצא בבור לא מנסה למצוא דרכים לצאת ממנו, הוא לא רוצה לצאת ממנו, הוא רוצה שירדו אליו, יחבקו אותו עד שיכאב ויאמרו לו זה נשמע שקשה לך ואני איתך. וזה עוזר… עוזר קצת, אבל כל עוד יישאר בבור לעולם לא יוכל באמת להרגיש את הטוב שבחיים במלוא העוצמה. אז יש לי בור בראש ולא רואים מבחוץ כי אני לא רוצה להכביד על אנשים עם הזבל שלי, אז אני לא בוכה (אפילו כשמרקו איבד את אמא), שנה שנתיים, 10, 15, 20 שנה. ופתאום.. יום אחד אני מבין כמה שאני לא מכבד את עצמי, אז אני צועק, צורח, בוכה ואומר "כואב ליייי, אבל כואבב, זה לא מפסיק, למה, למה זה לא מפסיק" ואז אף אחד לא מבין מה קרה, קשה לשלוט בעוצמות האלה, אז מתרחקים ממני ואולי בצדק, ואז לא מספיק הכאב מקודם, ואז עוד יותר כואב, כאבי תופת… ופה אני נמצא, אז בנקודה הזאת כבר לא רוצה לנסות. כן כן אני ילד הלא לא. "תתבגר!" "וואלה לא לא, לא רוצה", מה שמיוחד בי זה שיש בי צד של ילד וכמה אני גאה בו, אם לא אחבק אותו יכאב יותר. ואני מפחד פחד מוות מהכאב.</p> <p>אצטט משפט שנכנס לי ללב, אולי מה שנשאר ממנו – the broken hearted are the bravest amongst us – they dared to love. וזה הענין העזתי לאהוב בצורה תמימה וחשופה ולשים את הלב שלי בהרבה ידיים, כי אני רוצה להתקרב והדרך היחידה היא להוריד את המסכה, את השיריון ולהיות פגיע, אבל כשפגיעים גם יותר חשופים וזה למה ילד הלא לא, לא רוצה.</p> <p>ילד נולד ללא שיריונות, אפילו בגדים אין לו, חשוף לגמרי בכל המשמעויות שיש בזה והוא יכול להיחשף לנעים או לפחות. אפשר לשנות קצת את המשפט ממקודם ולומר ילדים הם הכי אמיצים שבבני אדם, הם מעיזים להיות פגיעים.</p> מחיקה עריכת הפוסט ביטול שמירה