מטפסת הרים

קצת מסתבכת עם הימים האלה..

עם הלילות האלה, יותר מדויק.

לנחש מתי והאם יהיו אזעקות

או להתנהל רגיל במצב הלא רגיל הזה

עד שמשהו יזכיר לנו שלא רגיל

ואז לכאורה להיות מופתעת.

או לאחוז חזק בשליטה שאין לי...

בלדעת.

בלא לשחרר אחיזה ולא להיות מופתעת.

ובינתיים לא לישון כדי לא להימצא פתאום חסרת שליטה ומופתעת.

נראה לי ששליטה זה ממש שם הסיפור של הימים האלו.

שליטה וודאות

ומה שלי ומה לא שלי

ומה אוכל לדעת 

וכמה אני יכולה לשחרר

את השליטה והודאות

כי מה שאני לא יודעת

מפריע לי להיות בטוחה,

אבל כשאני לא בטוחה האם אוכל לדעת,

כשאין ודאות,

אין שליטה ואז קשה לשחרר,

אני בטוחה.

אולי עו

מרגישה שמי שחשוב לי הולך ומתפוגג לי

או אולי אני זו שמתפוגגת?

תחושה נוראית. כמעט שאי אפשר לעצור ולהרגיש אותה כי גם היא מתפוגגת

מרגישה כמו תינוק שצריך ורוצה כל כך שירימו אותו. שאין לי מילים להסביר מה קורה לי, ושמילים לא מספיק מלטפות את הכאב.. ויש בעיקר צורך מאוד חזק שמישהו יאמץ אותי אל הלב שלו ויחזיק ויחבק... כל כך רוצה חיבוק, עטיפה.. משהו בסיסי בנפש שחסר כל כך.

כמה קשה זה שאין איך למלא את התחושה הזו. 

בלי למות, בלי לפגוע, בלי להרוס.

פשוט להיעלם באדמה כאילו שמעולם לא נולדתי

אלוקים שמע נא!!! 

קח אותי ותן את החיים שלי ואת הטוב שבי לאחרים שצריכים.. ותן לי כבר לנוח בשקט.. 

בלי להרגיש כל כך רע

למה אני לא יכולה להיעלם מהעולם? ומה אני אעשה עם הצורך הזה להיעלם???

אני רוצה לא להיות!!!

אוףףףף???

כמה זמן עוד תהיה התחושה הזו? כמה זמן עוד אסחוב אותה ועדיין אהיה???

הלוואי שהיה אפשר להיעלם

אוף אוף?

אוף

מה יהיה עליה

מה יהיה איתי

כמה עוד אפשר

כמה עוד אוכל

כמה יהיה בי עוד לסחוב בלי הכוח

מה לעשות