אורי222לשעבר

רציתי להגיד משהו קצר על התפקוד שלי עד כה. למי שלא יודע, אני עתודאי בן 22 ואני נמצא בטיפול יום כבר חצי שנה, לא באופן רציף ראוי להגיד. זאת מסגרת שנמצאים בה שלוש פעמים ומתנסים בכל מיני טיפולים-פסיכודרמה,CBT, טיפול בכתיבה או טיפול באמנות.

כרגע אני מפחד להתגייס ולהיאלץ לעצור את הטיפול, פסיכיאטר צבאי כבר קבע לי פרופיל 21 אבל בגלל שאני עתודאי אני צריך לעבור גם ועדה רפואית שכל מטרתה היא לגייס אותי בכל זאת.

אני נמצא באטרף מאתמול בבוקר, אין לי מושג עם מי לדבר ומה לעשות. אני מפחד שיגייסו אותי בכל זאת ואני גם קצת מתבייש להגיד שאני שם בכך את טובתי ה

הפסיכולוגית שלי שאלה אותי אם אני רוצה לגשת למבחנים ואמרתי שכן. האמת היא שאני לא רוצה אלא אני רוצה לרצות

אני מרגיש שאין לי כל כך מקום אני מרגיש חנוק להיות רק בבית או בטיפול יום ואני כל כך רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי

עצוב לי במסגרת הטיפולית רוצה ללמוד תואר

חבל שאני לא מת. משאלת לב חרישית

הייתי בשיחה עם הפסיכולוגית, דיברנו על האובדנות שלי.

היה לה חשוב חשמוע איפה אני עומד, האם אני צריך טיפול יותר אינטנסיבי באשפוז. אני מפחד מאשפוז אז השארתי את האופציה הזאת מחוץ לשולחן.

אני חושב הרבה על המקום שלי בעולם ואני רוצה בתחילה רק לחשוב על איפה אני רוצה להתנדב.

היא הציעה שבמקום נוער בסיכון אני אשב עם קשישים, הסכמתי.

נרשמתי ל3 התנדבויות היום, לרובן אני חא אתחייב אבל אני צריך להתחיל ממשהו.

רוב היום אני יושב כמו רובוט מול הפלאפון כי אני מפוחד מכדי להרים את הראש מהמסך.

חשבתי היום על כל מיני ניסיונות שלי למצוא את עצמי, לפני שנה התחלתי עבודה

דיברתי על זה עם המטפל בקבוצה מאז אני פשוט מרגיש כמה אני מרגיש שאין תקווה ואני מבודד. לא יודע מה להגיד פשוט ממש רע לי

סמסטר ארוך ומשעמם, תואר לא נגמר בא לי למות כל כך ונמאס לי כבר מהמציאות שהיא החיים שלי.