כל אחד והרשימות שלו,
רשימת תודות,
רשימת מטלות,
רשימת אהבות.
אני הכי אוהבת לרשום את הספרים שקראתי... כל ספר עולם ומלואו, מסע, קושי, תקופה, שפה, צבעים שעולים.
לפעמים רוצים לוותר, לפעמים וותרנו וחזרנו, לפעמים כמעט וותרנו ושמחנו שנשארנו, לפעמים כמעט וותרנו והבנו שיכולנו לוותר...
כל ספר הוא מסע, הוא אבן דרך.
אשמח שתכתבו על ספרים שקראתם לאחרונה, המלצות וכו'...
יום השואה יום כל כך כואב, בלתי נתפס הרוע האנושי, השנאה לאדם בגלל מוצאו, לאום, דת. וגם היום אנחנו עדים לאנטישמיות הגואה, לרוע האנושי, לשתיקה של העולם לנוכח חטופים. בעיניי זה מחזק את הצורך שלנו כעם כלאום להתחזק, להתאחד, לאהוב יותר לשפוט פחות. לבוא לכל אדם ואדם בצניעות גדולה, הרי מכל אחד יש מה ללמוד ולהכיר. אז באמת מאחלת שלפחות למען אותם קדושים שמתו בשואה, שנהיה טובים, שלא נוותר, שלא ניקח דבר כמובן מאליו. כמו שאמר אלי שרעבי אנלנו צריכים להודות כל יום שאנחנו פותחים מקרר והוא לא ריק.
האם עוד אנשים חווים דכדוך/סוג של דכאון מהעבודה מהבית?
אני מרגישה שהעבודה מהבית העלימה את הקסם שהיה בעבודה מבחינת עבודת צוות, למידה מאנשים ואפילו שיחות מצחיקות בין לבין.
נכון שיש יחרונות ולא תמיד,כזה כיפ וזוהר במשרד.
ועדיין, אני חושבת שהדור החדש בזה של עבודה לא מטיב עם כולם. לאחרונה מרגישה מזה ממש מדוכדכת. עוד אנשים מזדהים או להיפך?
אני לא כל כך נוהגת לכתוב על עצמי ולשתף אבל ננסה למה לא...
אז לא יודעת כמה מכירים את התופעה הזו, אבל לפני ובזמן מחזור (לפעמים) נוחתת עליי עצבות. אפילו שברוך השם החיים מלאים בטוב והתחדשות, נוחתת פתאם עצבות בלי סיבה ברורה שממש בולעת אותי לתוכה לכמה ימים.
הכל נראה קשה יותר מפחיד יותר. מגיפת האנטישמיות העולמית שגם ככה מפחידה, וגם מחלוקות פנימיות שמלובות עי יותר מדי גורמים, נראים אפילו מפחידים יותר. הראייה של תחלואי העולם פתאם מרגישה נורא בודדה, כולם עסוקים בעצמם וזה מרגיש שאני רואה את הדברים המפחידים האלו לבד.
מעניין אם עוד מישהו חווה את זה.
עצוב לראות כמה העולם אנטישמי. אני כל הזמן נתקלת בתגובות נגד המדינה שלנו ונגד יהודים ככלל, או כמו שהם אוהבים לאמר "ציונים". ממשלות כמו ספרד, אירלנד, נורבגיה יוצאות נגדנו בגלוי. המשטר הדמוקרטי בארהב מסתמן כאנטי יהודי/ישראלי, האו"ם ממש מתעלל בנו ולא מכיר בחמאס כארגון טרור... שלא לדבר על הצלב האדום שלא ביקר את החטופים ובכלל לא מתייחס אליהם או לכאב שלנו ברשתות החברתיות שלו. ועוד לא הזכרתי את כמות הרעל של אנשים, אם פעם הסתירו את האנטישמיות היום היא גלויה וחשופה ואפילו טרנדית. עצוב לי ממש שאלו פני העולם.
