הולי

נמאס לי פשוט נמאס לי.

 נמאס לי גם לכתוב בחרוזים,אני פשוט רוצה לפרוק.

הכל קשה לי מסובך לי מעיק לי, אין לי כוח יותר.

 אני רק נכנסת הביתה צריכה להקטין את עצמי, מפחדת מהתגובה.

אני נכנסת עם חיוך והוא מייד נמחק.

אני שומעת משפט ואני מייד נכבית,

 אין לי כוח יותר אין לי

אני מלאת געגועים לבית שפעם היה,

 אני רוצה פשוט לחזור להיות קטנה,

 לא שפעם היה יותר טוב, לא שפעם לא רציתי למות.

זה פשוט מזעזע שמאז שאני ילדה קטנה אני רוצה להתאבד, בגלל אמא ואבא, בגלל המקום שאמור להיות הכי בטוח בחיי, מצאתי יומנים שלמים שלי מאז שאני בת 8 שאני רוצה למות.

 אני כל הז

מישהו שלח לי הודעה במייל הפרטי שלי והוא הגיע מפה 
איך הוא יכול לראות מה המייל האישי שלי??
ואם יש דרך לתקן את זה???
תודה

אין לי כוח יותר 

כבר חשבתי שהכל בסדר

אבל שוב עוד סטירה 

ואני מגלה את מה שהמציאות הסתירה

שלאף אחד לא אכפת ממני יותר

כולם רוצים שאשב בשקט ואוותר 

אז אני שוב בוכה מתחת לשמיכה

מייבבת ומחניקה עוד צווחה 

כבר חשבתי שהכל בסדר

ואז גיליתי שאני לא חלק מהעדר

שמאחורי הגב שלי מדברים

אותם אנשים שכשהם מסתכלים

ולתוך העיניים שלי מביטים הם עם חיוך על הפנים

והם אומרים שאני מוזרה

ושאני חייבת עזרה

ושאני מסכנה

ויש לי עוד מלא דוגמאות

אבל כבר נגמרו הדמעות

ועכשיו תורו של הדם

שיזלוג לי מהיד ממש כמותן

נמאס לי כל היום את השריון ללבוש, 
 
לברוח מכל המחשבות בראש, 
 
לנסות להיות אופטימית מועילה, 
 
ולחשוב שעוד מעט תבוא עת הגאולה.
 
בתוכי יש בור שחור וחשוך,
 
רוצה לשקוע בו ולהוריד הילוך.
 
מול כולם הכל טוב,
 
בפנים רוצה רק לישון ולכתוב.
 
עושה מעשים שאני לא אמורה,
 
ואני מתביישת בהם נורא.
 
חתכתי את עצמי,
 
והאיזור של הצלקות הישנות שוב אדמומי.