מיס

טוב לי והדרך קשה. טוב לי עכשיו, טוב לי מאוד. וזאת למרות שגם עכשיו הדרך קשה. אין כאן סתירה, רק מעין ניגודים שמשלימים זה את זה בצורה יפה. יש עידודים להמשך דרכי? 🙏

יש מישהי בחיים שלי שאני מכירה ואוהבת, שאני חווה אותה כאילו היא אני, כמעט. 

כשהיא מחייכת - גם אני מחייכת... 

וכשהיא עצובה - אני ממש מבינה, וגם אני עצובה. 

וזה בלשון המעטה ובניסוח מתוק. 

... 

ובעצם, זאת לא רק מישהי אחת בחיי. יש עוד כמה. ולצערי, אני באמת לא יודעת אם יש משהו שאני יכולה לנסות לעשות כדי לשמור על הנפש שלי, חוץ מלהתרחק. 

אני אציין שההזדהות הטוטאלית הזאת היא נטייה טבעית של הנפש שלי ואני לא יכולה סתם כך לסגת ממנה, אז אם יש תגובה שאתם מעוניינים לכתוב לשיתוף הזה, בבקשה תנסו להבין את המקום שממנו אני באה, ואם אי אפשר להבין אותו א

שוב נמצאת במצוקה משמעותית ובייסורים כבדים. רכשתי עם השנים הרבה מאוד כלים להתמודדות, אבל עם דבר כזה אני מרגישה חסרת אונים לחלוטין. גם ביצוע שינוי תרופתי לוקח זמן.

אני לא רוצה להישאב שוב למחשבות שליליות, ואני ממש רגע לפני. איך אפשר לנסות לא להישאב?

אני נמצאת במצוקה משמעותית שכל הזמן חוזרת. אני לא יכולה להישאר במצב כזה. חייבת לשנות את הטיפול התרופתי ואת כל החיים שלי מן הקצה אל הקצה. אני לא אשאר במצב כזה. אני ארגיש טוב.

כואב לי נפשית. הכאב הזה מוצדק. מפתיע, לא? האמונה השלמה שלי שהוא מוצדק נותנת לי כוח להמשיך להתמודד. יש משמעות וצדק, ואין מקריות בחיי. זהו. אני חייבת להאמין בזה ואין לי עכשיו דרך אחרת להתמודד, גם אם זה מצטייר מהצד כמשהו לא בריא או לא הגיוני. זאת החוויה שלי.

מה מסתבר? שאני לא כל כך חשובה. או כל כך לא חשובה שזה מצחיק. זה מה שהבנתי על עצמי, ולא רק רציונלית אלא בעיקר חוויתית. אני יכולה לפעמים לנוח עם איזה סרט או סדרה או ספר או משקה מרענן, והעולם ימשיך להסתובב. אני יכולה לפעמים באמת באמת לנוח. ככה אני רוצה להאמין. אולי אפילו לצאת החוצה ולנוח תוך כדי תנועה. גם זה אפשרי.

אין לי קול משלי. הוא אבד לי מזמן. ואני לא מצליחה להיטמע בין אנשים. אז מה נגזר עליי להיות? זה אפל ומדכא, אני יודעת.

אני לבד באפלה נפשית עכשיו. בעקבות נסיבות חיי, בוחרת ללכת בדרך מסוימת ואני הולכת בה לבד. כל כך לבד. אף אחד לא יכול להצטרף. אני יודעת את זה ומרגישה את זה. ואני הולכת והולכת ואין לי אפשרות לעצור ולנוח. לישון כן, לנוח לא. האמת היא שאני לא חושבת שיש משהו בעולם שיכול כרגע לעודד אותי ואני לא מחפשת משהו כזה. סתם כותבת. וזה הכול, אין לי המשך לדברים.

אם אגיד לכם שכבר תקופה ארוכה אני מטופלת אצל הפסיכולוגית הכי מקצועית וטובה שקיימת בעולם - תאמינו לי? 😊 

ברצינות, אני באמת מאמינה שהיא כזאת, ואני מבינה בזה קצת.

נו טוב, אז הכי מקצועית וטובה שקיימת בעולם עבורי, לכל הפחות. 

נו, מאמינים? 😊

הנשמה שלי רוצה להתבטא 

אבל סותמים לה את הפה 

הנשמה שלי מחפשת מקום בטוח 

שבו היא לא תהיה רק רוח 

הנשמה שלי אוהבת לחלום 

אפילו סתם ככה, ביומיום 

וכשהנשמה שלי מרגישה אבודה 

אני מזכירה לה את כל מה שלמעלה 

והיא נרגעת בשנייה 

וקורצת אליי מתוך 

שינה חצי טרופה

רוצה להישבר עד הסוף. לא מסוגלת להחזיק את הראש מעל המים. והזכרונות הקשים לא מרפים. אני עדיין לא מבינה איך שרדתי, איך אני פה היום. אלו דברים שהם בלתי נתפסים. עליי לחיות עם חוסר הידיעה. עם הכאב הנפשי הכרוני אני לא משלימה.