הבלוג של ערן ברקוביץ - מאחורי הנפש

כמוניבלוגיםהבלוג של ערן ברקוביץ - מאחורי הנפשבחירות 2019 – הכל זה מלמעלה

בחירות 2019 – הכל זה מלמעלה

29/03/19 11:57
2230 צפיות
בחירות 2019 – הכל זה מלמעלה

שלום לכולם,

למי שלא מכיר אני ערן, פסיכולוג רפואי, ולאורך השבוע פוגש באנשים רבים במסגרות שונות, בנוסף גם מנגיש מידע רפואי ומעניק תמיכה ברשת לכלל האוכלוסייה, וכמעט תמיד נמנע מלהביע עמדה פוליטית. במהלך עבודתי יוצא לי להחשף לתמונה רחבה לגבי מה שקורה במדינה בפן הבריאותי, והחינוכי, כמו גם תחושת הביטחון והרווחה כי יש להם השפעה ישירה על מצבו הנפשי של כל אחד ואחת מאתנו. ומתוך כל המפגשים אי אפשר להתעלם מכך שיש מבנה מנהיגותי בירוקרטי-פוליטי פגום, שפוגע בכל אחד ואחת מאתנו. הבעיה היא שקשה מאוד בעת מצוקה אקוטית להביט כל כך גבוה ולראות שזהו המקור.

אני פוגש את המטופל שמחכה לתור אצל רופא מומחה חודשים ואז כשמגיע, מתוסכל שיש לו זמן כה קצר ובאמצע גם הרופא היה צריך להיות זמין (תוך כדי הפגישה) לפניות דחופות בהם מעורב. ואז מיד לאחר מכן אני פוגש רופא שמשתף אותי כמה הוא מתוסכל שאנשים לא יכולים להגיע אליו יותר מהר (כי אז מצבם היה פחות חמור והתערבותו יותר אפקטיבית), שהם מוציאים עליו את התסכול על תורי ההמתנה וההחמרה במצבם (כי הוא זה שזמין מולם) ושאין לו פנאי לשמוע וליישם את כל ההצעות שלי (לשיחה אמפטית, לשמוע את המטופל עד הסוף, לשאול גם לגבי מצבו הרגשי, אם רוצה הסברים לגבי משהו שאמר ולא מובן לו, שתהיה התלבטות משותפת לגבי המשך הטיפול) כי הוא חייב לסיים את הפגישה במהירות, תו"כ שסיכם אותה במלואה (לרוב ימלא כשלושה עמודים שנכתבו ב- 15 דקות) ובמקביל הוא גם כונן חירום ויועץ למחלקות שחייב לענות לטלפון (ואני לא מדבר על המתמחים הצעירים שעוד צריכים לעשות זאת לאחר כוננות לילה במחלקה).

כל אחד מהם מאשים את האחר ולא רואה שיש כאן מדיניות, שהציבה את שניהם במצב המתסכל הזה. וזו רק דוגמה קטנה, גם העומס במיון הוא דוגמה קטנה, שמצביעה על ההזנחה הגדולה. אנשים מחכים שנה למרפאת כאב (כלומר אחרי שהמטופל סבל ועבר את רופא המשפחה, ולאחר מכן את המומחה בקופ"ח שלא הצליחו אחרי שבועות/חודשים להקל על הכאב הבלתי נסבל), זמן ההמתנה לטיפול בפגיעה מינית הוא שנה גם כן, משפחות מבטלות תורים ל- MRI כי המטופל נפטר ואולי התור הפנוי יציל לפחות מישהו אחר, אנשים בבוקר העירוי הכימותרפי מגיעים מוקדם ונחושים כדי לתפוס כורסא ועמוד לעירוי, אנשים מגיעים לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק לאחר שחלון הזמן האידאלי ("שאפשר להכות בברזל שהוא חם") נסגר, מרכזי השיקום מלאים. צוותים רפואיים כל הזמן מקבלים הנחיות איך לקצר את הטיפול ואת המגע עם המטופלים ולכן הצוות הטיפולי גם "קצר" יותר בעצמו. כל מנהל מחלקה צריך להיות יצירתי ופורץ דרך, לא כדי להציל את מטופליו או לחנך את הדור הבא של המטפלים, אלא כדי שהמחלקה שלו תהיה רווחית ולא תיסגר.

אני פוגש את כולם, וכולם כועסים האחד על השני: איך המטופל לא רואה שאנחנו עושים כל מה שאפשר למענו? איך המזכירה לא רואה שאני סובל ונותנת לי תור קרוב יותר? כך גם לגבי הפקת התחייבות, הוועדות בביטוח הלאומי, השיפוץ של המחלקות והוספת מיטות (שתלויים כמעט אך ורק בתרומות). כשכועסים וכואבים מחפשים אשמים וקשה לראות את התמונה הגדולה. אני מטפל במטופלים אמיצים, מעביר סדנאות וקבוצות לצוות סיעודי ופרא-רפואי ומייעץ לרופאים ורק נדהם מהכוחות, האומץ והחוכמה של כולם ושאיפתם המאוחדת לחיים פחות כואבים ויותר טובים. אף אחות לא רוצה שהעירוי יתעכב, ואף רופא לא למד והתאמץ כדי לתסכל את מטופליו, וגם אף מזכירה לא רוצה לראות אנשים בוכים בגלל תורים רחוקים. ודאי וודאי שכל מטופל רק רוצה להרגיש טוב יותר ולהמשיך בחייו. אך את כל אלו מנהלים פוליטיקאים ופקידים: כמה ואיפה יהיו מכשירי MRI, כמות התקנים, המיטות, היעדים שבהם בתי החולים והמרפאות צריכים לעמוד בהם (מה יותר חשוב הגרעון הכלכלי? או איכות הטיפול?), מה זמן ההמתנה הראוי לכל שירות? מה צריך המטופל לעבור כדי לקבל ט.17? קצבה מביטוח לאומי? קאנביס? שיקום? זמינות המומחה שיכול להציל את חייו? תקציב סל התרופות? הכל עניין של מדיניות והחלטה! קל יותר ללחוץ על כפתור שישמיד עיר שלמה מלדקור אדם עם סכין. המרחק הפיסי, הופך למרחק רגשי שמאפשר לאנשים לקבל החלטות שמתמקדות בגרף סיכום הרבעון ולא במטופל ששוכב במסדרון. אל תבואו ותצטלמו גוזרים סרט עם מספרי זהב בכניסה למחלקה החדשה, בואו למחלקה האונקולוגית אח"כ תעברו לחדר העירויים עם הכורסאות "הנוחות" שם מקבלים כימותרפיה, אח"כ בתור ההמתנה למרפאת הכאב, מיון בשעת הלחץ, פנימית כדי לקבל תמונה כללית, לטיפול נמרץ ברגע שמחליטים איזה מטופל יקריבו למחלקה אחרת כי צריכים את המיטה. למי שרגיש אציע סיור צנוע וקצר, לעמוד ליד המזכירה כשהיא מקבלת טלפונים דחופים וצריכה להגיד שבאמת, אבל באמת עם כל הרצון הטוב אין תור ואין רופא שיראה אותך ואם זה כל כך דחוף לגשת למיון... (ואנחנו יודעים מה קורה שם).

כבר 10 שנים אני רואה כל חודש עשרות מקרים חדשים כאלו, וכל פעם כועס ולפעמים גם מתבלבל, כי גם פסיכולוגים בעת כעס רואים את האדם שמולנו ולא את המערכת שהובילה אותו לשם. ולאחר מכן אני רואה, כיצד התסכול והפגיעה במטופל משפיעה על כל משפחתו, התפוקה של המבוגרים יורדת, הילדים מגיעים טעונים למסגרות החינוכיות, כך גם הצוות המטפל. הפגיעה מאנשים שאמורים להיות שם בשבילך ולטפל בך מובילה לייאוש, חוסר אמון במערכות שמקצינה והופכת לחוסר אמון בבני אדם. כוחניות ופילוג משתלטות – כל אחד מנסה להציל את עצמו בכוחותיו שנשארו ופחות לראות ולדאוג לאחרים, כי הרי זה גם היחס שהוא קיבל. אני מכיר היטב ויותר מכולן את המערכת הרפואית, אך רואה דברים דומים בחינוך, משטרה, רווחה, משפט. מביט למעלה על ההנהגה, קובעי המדיניות ורואה שאין פה טעות, זה בדיוק מה שכיוונו אליו, הם מהווים מודל לבוטות ופילוג, התעמרות בחלשים וצביעות לגבי הדאגה אליהם, זלזול בגורמי רווחה, חינוך, בריאות. הוכחה שאדם לאדם זאב, אין צדק ואין מוסר, כללי אתיקה זה לחלשים ואם אתה רוצה להיות חזק "בוא תצטרף אלינו, אל תהיה חמוץ".

הבחירות ב- 9 לאפריל.

3 תגובות

Nona-Yourbiz
29/03/19 17:48
הולכת להדביק את הלינק בטוויטר!!! 3>
ערן-ברקוביץ
30/03/19 9:10
תודה :angel:
dafni
01/04/19 12:04
כל כך דייקת, ערן. גם אני מתכוונת לשתף, אבל כל מכרי חושבים ממילא כמוני, או לפחות בדומה לי.
איך מגיעים לציבור האחר, זה שנוהה אחרי מנהיגו משל היה החלילן מהמלין והם הילדים ההולכים אחריו מהופנטים?
קישור:
כינוי:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב:
ערן ברקוביץ
ערן ברקוביץ
פסיכולוג רפואי מומחה ובעל קליניקה פרטית .