שלמה טוב שלמה רע

החלטה גדולה עומדת מולי. האם להלין או לשתוק ולהמשיך הלאה בחיי להחלטה יש משמעות גדולה. מעולם לא התלוננתי על פגיעה שפגעו בי. ואם התלוננתי, בדרך כלל הושתקתי.

שלמה מתאר אותי במכתב הסיכום כמי שקפאה שד. אדם שמתקשה לתת אמון באנשים ושהשליך זאת עליו. הייתי אומרת שהוא צודק אילו הייתי מרגישה את זה במערכות היחסים היציבות שבחיי- וישנן כאלה. התחושות שליוו אותי בשעה שהקרבה אליוו גדלה למימדים בלתי אפשריים- היו של חרדה ומתח, והבנתי רק באיחור רב- שאלו תחושות שנובעות מהחודרנות של הטיפול. הקצב של שלמה היה לי מהיר מדי, ולא משנה כמה אותתי על כך, הוא לא הקשיב ואם הקשיב הוא לא הבין, ואם הבין הוא לא פעל נכון, ואם ניסה ל]עול נכון- גם אז היה מאוחר מדי. איך מנתקים תלות כזו חריפה שנובעת מתקשורת יומיומית שהמטפל עודד שתתרחש?. , ובשלב מאוחר יותר אף עשה עלי מניפולציות של נירנור, ובשלב המאוחר יותר והסופי- בעצם הפך משלמה הטוב לשלמה הרע, וממש נטר לי טינה וכעס עלי ובייש אותי וגרם לי לשתוק ולהאשים את עצמי.

למעשה ההיבט האחרון הוא המוקד של ההתלבטות שלי; אני יכולהלעבור על הבלוג ולדלות מכתבים מאלפים, שמעידים על התקדמויות מאממות. אבל בין המילים מופיעות שוב ושוב ההערות על כך ששלמה לא קשוב, ולא מגיב, ומגיב לא נכון ונהיה רע ומתנכל אלי ומדבר אלי בבוטות וכבר מפסיק לשאול שאלות במפגשים ונהיה אפאטי.

המאבק הזה בראש שלי, בין שתי דמויות שנחרטו לי בזכרון- שלמה הטוב ושלמה הרע, המאבק הזה הוא שגורם לי להתלבט אם להתלונן או לא. הרי אם אחליט החלטה חדה לשים הכל מאחורי ולזכור רק את מה שהיה טוב- והיו גם דברים כאלה- אני מוחקת את הפגיעה שלי ואת הלקחים שלמדתי ממנה, אבל גם את הכאב שהיא נושאת בחובה: "אני בעיקר כועסת עליך כי לקחת לי את שלמה הטוב" אמרתי לו לקראת הסוף.

אם אני מתלוננת, אני מכירה בפגיעה שלי, אני מאשרת ומתקפת אותה- בפעם הראשונה בחיי- אבל נאלצת להתמודד עם האמת המרה- המטפל שלי פגע בי. וזה רבותי חורבן גדול, שדורש שנים של עבודה עצמית על מנת לתקן. ההתמודדות הזו פותחת צוהר לעולם פנימי של לבטים עמוקים- מסחררת ומערבלת את התוכן, והיא מסע- וואחד מסע, אל עבר האמת.

אם אני בוחרת שלא להתלונן, אני משאירה לעצמי את האפשרות לחייך כשאני מתבוננת לאחור- אבל יוצרת בעצמי עוד פיצול, עוד העמקה של הדיסוציאציה, עוד ניתוק מהכאן והעכשיו ומהעצמי. אבל אני גם מגוננת על עצמי מהכאב ומהמשקל הרגשי והמעשי שנובעים ממנו.

אם אני בוחרת להתלונן- אני מורידה עוד מסיכה, מקרבת אותי עוד קצת אל המציאות- ובעיקר בונה את העצמי החדש שלי, שעצמאי וחופשי מההשפעה של שלמה עלי, שמתנער ממנו וגורם לו להפוך לנחלת העבר. אבל אני גם מסכנת את המצב הנפשי שלי, משום שהתמודדות כזו צמודה עם העובדה ששלמה רע, מחזירה אותי אל הילדה עם השמלה האדומה והצמות ששואלת "למה?" ואיש לא משיב לה. ואני באמת אומרת לכם שאין חוסר אונים גדול יותר בחיים מאשר השאלות. 

ואז עוברת לי בראש המחשבה- למה שלא פשוט אלך לפגישה עם שלמה ואעמת אותו עם הדברים? הרי בחרתי באופן מכוון שלא לעשות את זה בפגישת הסיכום. ואני משיבה לעצמי שלא משנה כמה שאנסה, אמשיך לקבל תשובות שמטייחות ומכסתחות אותו, כי הוא יודע איך ללחוץ לי על הכפתורים ואיך לערבב אותי, ואני מצליחה להגיב רק אחרי השהייה בזמן למניפולציות כאלה. שהסיבה שבגללה לא הבאתי את הדברים הללו לפגישת הסיכום, היא שידעתי, ידעתי שזה לא בטוח לי רגשית להתמודד עם אדם שבורח מלהודות בזה שהוא אשם וממשיך להפוך עלי את הקערה. שזה יפגע בי יותר לשמוע את הנירנור שלו מאשר לא לשמוע אותו כלל.

העובדה היא שבטיפול קיימות שתי תקופות. תקופה אחת שבה שלמה היה שלמה הטוב והמטיב, זה שהרגשתי לעיתים שלא רק שאוהב אותי, אלא מחובר רגשית לנעשה לי בצורה יוצאתת דופן ושאינה בריאה, ושלכן אפשר לעצמו לסייע לי בדרכים לא שגרתיות ולא אתיות. זה שעבד יחד איתי וכל הזמן שאל לשלומי, וניסה לדחוף אותי קדימה והיה אקטיבי בשיחות ושאל שאלות, וכיוון ולימד.

התקופה השנייה היא שלמה הרע והפוגעני. זה ששיקר לי, שהפעיל מניפולציות, שנטר לי טינה, שצעק עלי, שנזף בי במשך חצי שעה שלמה על זה שהעזתי לדבר עם אנשים על מה שמתרחש בטיפול ועל איך שזה מרגיש לי, והרגשתי כל כך מבויישת שהעזתי "לפגוע בשמו הטוב" שפשוט שתקתי ונתתי לו לצעוק ולנזוף בי והפסקתי אפילו להעלות את הנושאים הבעייתייים לי בטיפול מולו כי חששתי מזה שיכעס ואפילו יפגע שוב ויוציא את זה עלי. זה ששתק בפגישות והביע חוסר עניין מופגן, זה שהרגשתי שכל כך פגוע שאני צריכה להיות המטפלת שלו ולא הוא שלי, שאני צריכה להמתין בסבלנות שיפסיק לכעוס עלי, כדי שיוכל לשמוע אותי שוב סוף סוף, זה שהפסיק בכלל לשמוע אותי, והתחיל לשמוע רק אותו.

לחיות בשני המימדים הללו, זה אתגר לא פשוט; זה דורש ממני להתקרקע שוב ושוב ולזכור ששלמה הטוב היה טוב בגלל שעשיתי לו אידאליזציה, ושלא שמתי לב שהוא מפר את הכללים האתיים מולי וזה דבר שקשה לי להודות בו, הייתי בטוחה שזה לגיטימי שמטפל אומר אמירות רגשיות כדוגמת "לא כל מטפל ייתן לך מה שאני נותן לך, הזמינות הזו" או "אני חושב שהמטופלים שלי משלמים ממיטב כספם אז אני משתדל להיות זמין עבורם" או"אני עושה עבורך את האקסטרא מייל" ועוד ועוד אמירות.

שוב ושוב אני צריכה לזכור ולהזכר בכך ששלמה למעשה מעולם לא היה טוב. אולי היו לו כוונות טובות, אבל טוב הוא לא היה. ואיזה אובדן זה, לחשוב ששנה ושלושה חודשים, ישבת מול אדם אחת לשבוע. ששנה ושלושה חודשים שוחחת בהודעות ובדרכים נוספות עם אדם על בסיס יום יומי. והאדם הזה- האדם שהחלטת לפתוח את הלב שלך מולו- בגד בך, וכשל, והאשים אותך בכך?

שבעצם, הוא עשה לך בדיוק מה שעשו לך כל מי שהביאו אותך אליו מלכתחילה?

זו בגידה כזו איומה ועצומה, שלא מאפשרת בכלל להעלות על הדעת שטיפול הוא דבר אפשרי. ויותר מכך, היכולת שלך לנהל טיפול אחר, נכון ואתי, שבו לא מתקשרים עם המטפל בין הפגישות- לא קיימת יותר, משום שהעצמאות הרגשית שלך נשחקה, ואת רגילה וזקוקה לתשומת הלב העודפת הזו, ולכי תלמדי עכשיו להיות עצמאית, אפילו שזו היתה אחת ממטרות הטיפול שלך- עצמאות רגשית, ועבדת קשה כדי להגיע אליה, אבל הוא לאט לאט בתהליך של שחיקה פנימית של כל ההתנגדויות שלך- והיו לך- העלים את היכולת הזו בך ועכשיו את צריכה להתחיל מההתחלה?

להודות בזה ששלמה רע, זה כמו להודות שהטיפול שלך לא היה טיפול. ואם אלו פני הדברים, אזי שאת טיפשה שעברה שנה ושלושה חודשים עם אדם ולא שמה לב שמשהו לא כשורה. שבעצם עברת התעללות ולא טיפול. ששוב נפלת שולל למנגנונים הפנימיים שלך- שבאת לעבוד עליהם ואת מודעת להם- אבל הפעם נפלת שולל איתם מול אדם שאסור שזה יקרה לך, מול המטפל.

ומה תעשי, הא? מה תעשי? תודי בזה שהכל היה שקר אחד גדול? או שתעדיפי להעמיד פנים אמיצות ולשקר לעצמך? מה תבחרי?