בחדר ההמתנה
על הספה לפני חדרו של הפסיכיאטר יושבות מספר נשים. לידי מתיישבת אישה מכונסת בעצמה. היא נראית כבת חמישים. שערה צבוע לבלונד אך אינו מסודר. היא בוכה בכי חרישי. מדי פעם היא מפסיקה ונאנחת מעומק החזה. אני חייבת לברר למה היא בוכה. אולי גם לי יש סיבה לבכות, ולא יידעו אותי?
"את בסדר?" אני שואלת. היא כנראה מחכה לשתף מישהו.
בפיסת הניר שבידה היא מנגבת את עיניה. "אני לא יוצאת מזה", היא פותחת. "המחלה האיומה הזו. גם את חולה בה?" היא שואלת אותי. אני מהנהנת. "מסכנה, כל כך צעירה." עיניה שוב דומעות. גם אני מיד מצטרפת לרחמים שלה עלי, וממהרת לשאול: "מה יש לך? איפה נפגעת?" מסקירה חיצונית שאני עורכת במהירות היא נראית לי בסדר גמור. כל הגפיים מתפקדות, מדברת רהוט ולא יושבת על כיסא גלגלים (אולי אני יכולה לקבל כבר הסמכה בנוירולוגיה?)
"בינתיים אני בסדר, היא מסבירה. אבל אני לא יכולה לישון בלילה, מהמתח.
אני לא מצליחה לעבוד. לא יכולה להפסיק לבכות. למה זה מגיע לי? למה אלוהים שלח את זה דווקא לי? מה עשיתי רע?" אין לי תשובות עבורה ואני בהחלט יכולה להבין את מקור השאלות…
"כמה זמן את מאובחנת?" אני ממשיכה בתשאול, מנסה למפות לעצמי את הנתונים ולהחילם על עצמי. "כבר שנתיים", היא עונה. שנתיים זה המון, אני חושבת לעצמי. מצד אחד, הנה, היא בסדר גמור, אבל שנתיים של מתח ודאגות זה המון זמן לדאוג. אני לא רוצה לפחד כל החיים. אני גם מפחדת שהתחושות הרעות האלה יחמירו את מהלך המחלה. האם האשה הזו היא סימן עבורי? האם זה יהיה גם גורלי? תורי להיכנס.
