לעבודה

נו, אז מה עכשיו? יש לי את השם המפורש. הוודאות הזו נותנת משהו. אני אוהבת ודאות. מצד אחד, יש בזה משהו משחרר, בהירות בלתי מתפשרת וחד משמעית. מצד שני, אי אפשר לומר שאני עכשיו אישה משוחררת או לחילופין שהתרגלתי לסטטוס החדש של חולה במחלה כרונית, אבל אני מתאמנת. חוזרת על השם שוב ושוב במוחי, ומנסה לנרמל אותו. בנוסף קיבלתי גם חותמת של שפויה מהפסיכיאטר. פתאום ברור לי מה אני רוצה. אני רוצה מידע. אני מרגישה שהמידע יציל אותי. הבנתי כבר שאפשר, לפחות בינתיים, בלי תרופות, אז אולי יש עוד דברים שאני צריכה לדעת. גוגל עוד לא הומצא. במקום כלשהו אני רואה מודעה על סטודנטית המציעה את שרותיה באיתור מידע רפואי באנטרנט. אני מיד מתקשרת. היא מפרטת בפני מה היא יכולה לעשות ובאילו עלויות.. "איך את יודעת מי נותן את המידע"? אני מתעניינת. "אני מנוסה" היא מסבירה "ויודעת אם מדובר באתרים רציניים ובמידע מהימן". אני מדגישה בפניה שאני רוצה מידע אופטימי, אנשים הכותבים על מה כן אפשר לעשות כשיש לך טרשת נפוצה, ולא כאלה הנותנים סטטיסטיקות ונבואות שחורות שעלולות להגשים את עצמן. אני גם מבקשת מקורות מידע שאינם שייכים לזרם המקובל, לרפואה הממסדית.
ברור לי שאני מחפשת משהו אחר.

הסטודנטית מאוד נחמדה. בתוך שבוע היא שולחת לי בדואר ישראל (למי היה תא דואר אלקטרוני?) מעטפה עמוסת ניירות. הכל באנגלית.
אני מגייסת את כל הפטור שלי באנגלית ומתיישבת לקרוא. אני מרותקת. עולם חדש נפרש לפני. עולם של אפשרויות. כשאני קוראת משהו שמעניין אותי כלל לא קיים עבורי מכשול השפה. אם אני נתקלת במינוח לא מוכר אני מיד פותחת מילון, אין שום בעיה. פתאום נראה לי שיש הרבה מה לעשות. אני קוראת מאמרים על רפואה אלטרנטיבית, תזונה, טיפול במתחים, תוספי תזונה. פתאום כל כך הרבה נתון בידיי, יש לי המון אחריות על חיי ויש לי כל כך הרבה עבודה.