:-(

—————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————————

משהו רע כל כך עובר עליי, משהו שהוא מעבר למילים.
החלטתי לגשת למבחן אחד מתוך השלושה (זה 5 יחידות שמחולקות ל3 מבחנים באותו יום).
היה לי ברור שאני לא מסוגלת להתמודד עם המסה הזאת של חומר לימודי עכשיו. אני כל כך קורסת.
אבל זאת החלטה קשה. אני מרגישה לוזרית, מוותרת לעצמי.
אפילו את היחידה האחת שכן החלטתי לעשות קשה לי ללמוד. טפשה.
סבתא באותו מצב. דמנטית, סיעודית. מסכנה.
אתמול היה לי יום נוראי. בצהריים היה לי טיפול, וקצת לפני שנכנסתי למרפאה התחלתי להרגיש שאני לא מצליחה לנשום, שהדופק מאיץ, תחושת נמלים בידיים, בפנים.. זה החמיר ובמשך קרוב ל20 דקות היה לי התקף חרדה די רציני. זה מביך שזה קרה דווקא שם, מולה, בטיפול. אני בכלל לא רוצה שאף אחד יראה אותי ככה. למרות שהיא הייתה כזאת טובה אליי, היא תמיד טובה אליי. מוכיחה לי שוב ושוב שאפשר לסמוך עליה, שאכפת לה, שזה מקום בטוח. ובכל זאת…. כל כך משפיל שמישהו אחר רואה אותי במצבים נמוכים כאלה…
כל התקופה האחרונה מלווה בחרדה ובתסמיני חרדה, אבל התקף כזה – לא היה לי שנים.
זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו.
אני נוטה לחשוב שזה קשור לתרופה. התחלתי לקחת ציפראלקס (בפעם הראשונה). אתמול הגדלתי את המינון לכדור שלם לאחר 3 ימים שלקחתי חצי כדור. אולי זה קשור??
גם יש לי בחילות נוראיות, ושלשולים, ובלגאן כזה, ואני הפוכה. אם זה ימשיך ככה עוד כמה ימים אפסיק לקחת אותם. אין טעם . אין לי מושג איך אני מצליחה לסחוב את עצמי בימים האלה, לנסות בכל הכוח להמשיך ללמוד, לנסוע ללימודים (פעמיים בשבוע האחרון מצאתי את עצמי בזמן נהיגה נוסעת לכיוון שבכלל לא התכוונתי לנסוע בו, אתמול הייתי קרובה לתאונה… אני, אני לא מרוכזת, לא מאופסת…).
אני בקושי אוכלת, כי יש לי בחילות ואין לי תיאבון, אבל אתמול, אחרי מה שקרה, קניתי כמויות של אוכל, ואכלתי עד שלא יכולתי לנשום, הקאתי אחר כך.זה היה כל כך מגעיל אבל כל כך הייתי צריכה את זה. 
אני ממש מרגישה איך ייאוש תופס יותר ויותר מקום. כל החרא הזה, זה יהיה ככה תמיד. זה היה ככה מאז ומעולם. כי משהו מאוד בסיסי בי דפוק. אני מגעילה את עצמי.
לפני יומיים כמעט וחתכתי את עצמי. שנים לא עשיתי את זה, ולפעמים, ברגעים ממש קשים, אני מוצאת את עצמי עם מספריים ביד, כל כך מחפשת משהו שיקל עליי את הכאב הבלתי נסבל הזה שאני לא יודעת מה לעשות בו. אבל לא עשיתי כלום. לא מאמינה שאני מודה בזה בכלל. אין דבר יותר נמוך ומטורף מפציעה עצמית. אפילו מחשבות על זה הן משהו מטורף. אני מתביישת שזה בכלל עולה לי בראש, אבל הצורך הזה עולה, יותר ויותר לאחרונה. ומה אם אשבר בסוף..?
תמיד איכשהו אני מוצאת את הדרך למטה.
נמאס לי שכל דבר הוא מאבק. אין לי כוחות יותר. זה לא נורמאלי שזה ככה.