צריך לחתוך
כן, אני עובדת הרבה. כך אני מרגישה. משרה מלאה המתפרשת על שני בתי ספר, שהם גם רחוקים פיזית זה מזה. יש ימים שאני צריכה לדהור על הטוסטוס שלי מאחד לשני. גם מלחיץ, וגם מסוכן. באחד מהם אני גם לא אוהבת לעבוד. יש שם ציפיות גבוהות ממני, לכיוונים שאינם משמחים אותי. זה האחרון קרוב יותר למקום מגוריי. עם זאת ברור לי יותר ויותר שאני צריכה לחתוך, ודווקא אותו. השני הוא כמו בית עבורי. האמת שכבר מהשנה שעברה אני חושבת כמה העולם היה מקום נעים יותר אם לא הייתי עובדת שם. רציתי לעזוב, אבל לא העזתי. האיש שלי מעודד אותי לעזוב ולרדת לחצי משרה. "תעשי מה שעושה לך טוב" הוא אומר.
אבל רגע, זה לא מסתדר לי עם התדמית שלי. להתפטר? לוותר על מקום עבודה מרצוני? להרוויח פחות? לא לעבוד משרה מלאה? זה אומר שהאיש שלי ירוויח יותר ממני, ושאני לא באמת עצמאית כלכלית. אבל אני גם מרגישה שחרב מונחת לי על צווארי. עכשיו, כשאני בתוך התקף סדרי העדיפויות מתבהרים. אני מסיטה הצידה את התדמיות שלי על עצמי ואת כל מה שאני יודעת ש"צריך".
שנת הלימודים כבר החלה. איך אני יכולה להגיד באמצע השנה שאני עוזבת? איזה מן שם יהיה לי? מי יעסיק אותי אחרי מהלך כזה? אני בטוחה שהעולם יתמוטט.
אבל פתאום אני יכולה. קובעת שיחה עם המנהלת האסרטיבית, שעד כה אמרתי לה על כל דבר "כן". במקום לדבר אני פשוט פורצת בבכי (אמיתי וגם משכנע), בשעה שאני מסבירה את נסיבות עזיבתי. שוב, להפתעתי, במקום התוכחות והנזיפות להן ציפיתי מן הדמות הקשוחה והקרה הזו, אני זוכה למילים חמות והבנה מלאה (הטקס הזה כבר מוכר לי). אני זוכה אפילו לסיפור אישי על חבר קרוב המתמודד עם המחלה. את המשפט "הוא עושה כמעט הכל" אני לא שוכחת.
אני יוצאת מחדרה ואבן נגולה מעל ליבי. אני לא צריכה להמשיך לעבוד שם!
שוב המחלה משמשת לי קרש הצלה. הצלחתי בסיועה שוב להגיד "לא".
ההתקף עובר תוך מספר שבועות. אני מתענגת לי על העבודה הנוחה במקום עבודה המחבק אותי. ו… העולם לא מתמוטט. כלכלית אנחנו בסדר גמור (זה הזמן להתרגל ואף ליהנות מכך שזה לא רק "אני"), ואף אחד לא מחרים או מנדה אותי.
מחלה יקרה שלי, מה הייתי עושה בלעדייך?
