חמש דקות להחליט

 חמש דקות לקבלת החלטה
ספור קצר – שמתבסס על אמת חלקית
מאת: חנניה ואגו www.portrait-frame.com

לא ממש האמנתי שהרגע הזה יגיע.

הנייד שלי צלצל, צלצול שיגרתי. הבטתי על מספר הטלפון שהופיע על פני הצג הכחול, ולא זיהיתיו. הימרתי ביני לבין עצמי, שזאת עוד שיחה של "טעות במספר".
"זה חנניה?" באה שאלה מקול לא מזוהה.
"כן." עניתי.
"עזוב הכל ובוא מיד. יש לב בעבורך. אין זמן. תגיע הכי מהר שאתה יכול למחלקת לב. אם אפשר – קח אמבולנס."
עכשיו כבר זיהיתי את הקול.
ידעתי את סיבת הלחץ בזמן. קיבלתי על זה הסבר. מרגע הוצאת ליבו של התורם עד השתלתו במקום הלב הפגום יש ארבע שעות. זה כל פרק הזמן שעומד לרשות המנתחים. אחר כך הלב הנתרם מאבד את יכולת התפקוד. בשפה עממית אפשר להגיד שהוא כבר לא מספיק חיי. (איזה משחק מילים? יפה, הא?)
אבל אין לי זמן למשחקי מילים. מה לעשות? מה להגיד?
כל הזמן רציתי, קיוויתי והמתנתי להשתלה, ודווקא כשההזדמנות הנכספת מגיעה, אני פתאום לא…
אולי אף פעם לא הייתי ממש בטוח. גם אם אניח שהניתוח יוכתר בהצלחה מירבית, האם אני באמת רוצה אותו עכשיו???

המחשבות התחילו להתרוצץ במוחי. שתי כפות מאזניים דמיוניות, החלו לצבור לתוכן נימוקים של בעד ונגד.
"שמעת אותי?" חזר הקול וקטע את מחשבותי.
"אהה, כן, אני צריך קצת זמן למחשבה…"
"יש לך חמש דקות למחשבה, ותחזור אלי עם תשובה חד משמעית וסופית. יש לך את הטלפון שלי?"
ידעתי שהסלולרי שלי מסוגל להכניס לזכרון את הטלפון של המתקשר.
"כן, כן." השבתי.
"חמש דקות." הזכירה וניתקה. עכשיו הצלחתי לזהות שזה קולה של מזכירת מתאם ההשתלות. לא הייתי מספיק מרוכז, להזכר גם בשמה.

לא מזמן, קיבלתי מבית החולים, חוברת הסבר חדשה על הנושא. יתכן שמטרת החוברת הייתה להסיר ספקות ופחדים מהמועמד להשתלה. אצלי, היא כנראה "פעלה" הפוך. ספקות ישנים התעוררו, וחדשים נולדו.

באחד מאשפוזי הרבים הכרתי עוד מועמד להשתלת לב. יום אחד הרגשתו הכללית הייתה טובה מהרגיל, וכך אמר: "תן לי לחיות ככה, ואני לא צריך יותר שום דבר." אמר ולא פירש. אמרתי לעצמי, 'נראה אותו ביום שבו יתקשה ללכת או לנשום. זו לא חוכמה לחשוב כך, ביום של הרגשה טובה.'
אצלו זו הייתה מחשבה היפותטית. אף אחד לא אמר לו, 'בוא מיד להשתלה'. אצלי זה עכשיו. מיידי. חמש דקות זה מיידי, לא?

לאחרונה גם אני חש בטוב, פחות או יותר. אני יכול ללכת שש מאות מטר בלי לעצור למנוחה. חשבתם שאני שוכב במיטה כל היום? אני קורא עיתונים, רואה טלויזיה, מדיח כלים, יורד לטייל ומתווכח עם האישה פעמיים בשבוע. פעמיים בשבוע, אתם יכולים לראות אותי גם "בקנטרי-קלאב". "קנטרי-קלאב", זה השם שנתתי למחלקת שיקום לב.

המחשבות לא מרפות.
אז הרופאים חושבים שהם יאריכו לי את החיים, וישפרו לי את איכות החיים. האם זה אומר שהזמזום הקבוע באוזן שמאל, יפסק? אותו זימזום שלפעמים בא לי למות ממנו?! לשמוע רק באוזן אחת, כבר התרגלתי. אז אני לא סטריאופוני. אז מה? מונו זה כבר לא טוב? מונו מספק אותי, אבל בלי הטירטור של הזמזום התמידי!!!

אני כבר לא ילד צעיר, ודאי כבר הבנתם. אני לא מרבה לחשוב על הדברים הטובים, שמצפים לי בהמשך החיים. אני כבר בן חמישים ושבע, ורק הרופאים קוראים לי "איש-צעיר". אני נשוי פעם שנייה, ויש לי ילד מהראשונה, וילדה מהשנייה. אני אומר ילד, אבל הוא כבר חצי ממני בגיל, ונשוי בעצמו. לו – יש עוד הרבה דברים טובים לצפות מהחיים, למשל לירושה. אז להתייעץ איתו, זה לא הצעד הנבון ביותר. הוא לא יודה במחשבות נלוזות שכאלה, אבל מחשבות כאלה עולות וצפות מעצמן.

לכולם יש את כל הזמן שבעולם.
למה לי יש רק חמש דקות ברוטו לקבל החלטה? זה בטח בגלל כל העישון, האוכל הטוב, או הספורט שהסתכם ביחסי מין, פעם פעמיים בשבוע.

אוי ואבוי! עם לב חדש אני עוד עשוי להגיע לבית-אבות. זה ממש לא בתוכניות שלי! נקודה טובה נגד.
לשחק עם נכדים? שאני אהיה הזקן שמחלק סוכריות?
ומה אם אחרי ההשתלה, פתאום יקפוץ עלי איזה אלצהיימר פטאלי? מה אז יצא לי מזה?
נקודה נגד.

מחשבות רבות נדחסות בחמש הדקות האלה.

אני מכיר לא מעט אנשים שמתו בשיבה טובה. בעצם שיבה כן, טובה לא כל כך. אני מאמין, שכל אחד מהם היה מוותר בקלות, על חמש השנים האחרונות בחייו, לו ידע מראש אילו יסורים יתייסר בגסיסתו. אולי עדיף שהרפואה תתרכז באיכות החיים ולא בהארכתם, כשמדובר באנשים שעברו את גיל החמישים. מוטב שמשאבי הרפואה ינותבו להקלת סבלם של ילדים. יש מיליונים שזקוקים לזה.
בכלל, זה שנותנים לי את הזכות להחליט זה כבר הישג. טוב שלא אמרו לי, 'או שאתה נכנס לניתוח מיד, או שניתן את הלב למישהו שפוחד מהמוות, "פחד-מוות"!'

אז כמו שאמרתי, נתנו לי חוברת הסבר חדשה. בטח הם מחלקים אותה לכל המועמדים. אנשים חושבים שמחליפים את "המשאבה" וזהו. אין להם מושג מה צפוי אחרי ההשתלה. עשרות דברים צריך לזכור. צריך להזהר מכל מיני מחלות שמסתובבות באוויר. צריך להזהר מהם כל יום, וכל היום. זאת משימה שמיועדת לאנשים קפדניים במיוחד, בכל הנוגע לשמירה על עצמם. לא נראה לי שאני בנוי לעמוד במטלות הרבות המתבקשות לאחר הניתוח.
רופא אחד אמר לי פעם: "דע לך, שאפילו רופאים בריאים מתים בסוף." אז אני שואל את עצמי, מה הטעם? הרי לא יעשו ממני אדם חדש, בעוד ששאר אברי גופי ישארו כמו שהם. ידוע כי יש הבדל גדול בין מכונית חדשה, למכונית ישנה בעלת מנוע יד-שניה.

אני נזכר בסרט "איש קטן גדול". יש שם סצנה שבה אינדיאני זקן פורש מהמאהל, מביט בשמיים הנקיים מעננים ואומר: "זה יום יפה למות בו." משפט חכם מאד. למה לי לפחד מהמוות? סך הכל עברתי כמה מלחמות ללא שריטה. זה נס שעדיין לא נהרגתי בתאונת דרכים או בכל מוות אחר, שיכול לקפוץ עלי בכל רגע וללא הודעה מוקדמת. אז מה?

השבוע צפיתי באשה זקנה בטלוויזיה. היא התראיינה בדבר ניתוח לב שעברה בהצלחה. בהמשך הראיון הזקנה אומרת, "מות נשיקה זו המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בחיים."
נו? אז לא יכול להיות, שהיא ממש פיספסה את זה? הלב שלה הדפוק, פשוט היה מפסיק לפעום, וזהו זה. עכשיו מי יודע איזה "כולירע" תקפוץ עליה עד ש"תתפגר"?

מספרים לנו על כאלה שעברו השתלה, והגיעו אפילו לזכייה במדליה באולימפיאדה. ומה עם אלה שמסתפקים בליהנות ממראה הפריחה באביב? או סתם מהירטבות ביום גשום באוויר הנקי ?
נכון. היו ימים שהרגשתי גרוע עד שהייתי מוכן לכל עינוי רפואי, אשר ייטיב את מצבי, ומוחי לא עסק כלל וכלל בכל מה שכתבתי לעיל. אז אולי בכל זאת כדאי לעשות את השתלה? אולי יהיה כיף להזכר בהרגשה של יכולת לרוץ? להוריד את עודף השומן? לחדש דרכון ולטייל בחו"ל? קשה, קשה להחליט.

אולי הכי טוב, זה להטיל מטבע. לתת לגורל להחליט. כך לפחות לא אוכל לבוא בטענות אל עצמי באחד הימים.

הבטתי בשעוני בבהלה.

נרגעתי.

עברו רק שתי דקות. האמנם אפשר לחשוב כל כך הרבה בזמן כה קצר? התחלתי להרגיש לא טוב. זיעה. גרון יבש. מצח חם. חולשה ברגליים. טוב, יש סיבה מוצדקת להכנס ללחץ. מעניין איך החליטו אחרים שהיו במצבי. חבל שלא התעניינתי כשהיה לי עוד זמן. לשאול את אישתי? היא תילחץ הרבה יותר ממני. היא לא תהייתה מוכנה להחליט במקומי, כי תמיד אני מאשים אותה בהחלטות שגויות, אפילו כשהיא מחליטה נכון. היחסים בינינו ישתפרו, אם אחזור לתפקד כבן-אדם בריא. אפשר שנחזור לקיים יחסי מין. אומרים שיש בני-אדם שחיים רק בשביל זה.
עוד נקודה בעד.

שלוש דקות עברו.

עכשיו פתאום השעון רץ מהר. כאילו בכוונה. בכוונה להלחיץ. איך אפשר לקבל החלטה שפויה, בעניין כל כך גורלי ובזמן כה קצר?
הייתי צריך לסדר טוב יותר את מחשבותי, ולנצל את חמש הדקות ביתר היגיון ובפחות היסטריה. אפשר בכלל "לחשוב מסודר" במצב כזה?

בדיוק אתמול קראתי, שהמדע מתקדם לעבר אפשרות בה יחליפו תאים מנוונים בתאים חדשים. משהו כמו תיקון שריר הלב שלא מתפקד. בלי לפתוח את בית החזה, כמו פירוק עוף.
אז אולי עדיף להמתין? לחסוך מעצמי את כל תופעות הלוואי של התרופות למניעת דחיית האיבר הזר? למה אין ועדת חכמים שתחליט במקומי? בהחלטות פחות רציניות, התלבטתי יותר מחמש דקות.

היו לי חמש שנים להחליט.
למה השארתי את זה לרגע האחרון ?

מה השעה?

זהו זה. חמש הדקות חלפו, חמקו.

סקרנים? מתים לדעת מה החלטתי בסוף?

אמרתי "מתים"??? אופס… סליחה…, לא התכוונתי אליכם, בחיי שלא.
אמרתי "בחיי"??? עוד פליטת פה שטותית. הרי טרם הצלחתי להחליט בעניין חיי.
למה יש נושאים שחייבים להחליט עליהם מעכשיו לעכשיו. אני רגיל שאומרים,"תישן על לילה ובבוקר תחליט." לא ככה אומרים?
אבל אין זמן ללילה. רק חמש דקות שנשארה מהן דקה אחת.
אתם יודעים מה? כן, אני מדבר אליכם הקוראים. אתם שם שקוראים את ההתלבטויות שלי. קחו ממני את הדקה הזאת ונראה מה אתם מסוגלים לעשות בה.
אה? איך זה? מלחיץ לאללה, לא?
אני אנוח דקה בכיף ואתם שתזיעו במיץ שלכם. החיים שלי בידיים שלכם. נראה אתכם חכמים עכשיו.